גם השנה כבגיליונות השנים הקודמות לפרשת קדושים הקדשנו את כל הגיליון לפסוק אחד ויחידי - מאחר שפרשת קדושים "רוב גופי תורה תלויין בה" (רש"י פסוק ב ד"ה דבר אל כל עדת ישראל), הרי שכל פסוק מפסוקיה מקיף חלקים שלמים של התורה ולכן ראוי כל אחד שלא שיעור אחד בלבד יוקדש לו. המורה הרוצה לתת תחילה הקדמה לפרשה זו - יעיין בגיליון קדושים תש"ט ועל הנאמר בו על כותרת פרקנו פסוקים א' - ב'.

פסוקנו זה ל"ב הובא אחר איסור פניה לאובות ולידעונים וקשה לדעת מה החוט המקשר שניהם. ונראים דעותיהם של הרואים כאן קשר ניגודי:

הביאור, פסוק לב:

ד"ה מפני שיבה תקום: אחר שהזהיר על קדושת המחשבות מכל מחשבת הבל ואלילים וכשפים, שלא יפנה אחרי המתפארים בידיעת הטומאות כמו מעונן ומנחש ואוב וידעוני, ציווה עתה שיכבדו את האמת ויתנו כבוד לחכמים וליודעים...

ובדומה לזה פירש את הקשר בין שני פסוקים אלה ר' שמעון רפאל הירש לפסוקים לא-לב:

בעל אוב והנשאל באוב מבקשים טומאה רוחנית ומוסרית. אך אותה הטומאה היא הניגוד הגמור של הקדושה – שהיא תוכנה של פרשה זו. שהרי זו כל עצמה של קדושה: היות מוכן ומזומן בחירות ובהכרה – בכל ההוויה ובכל הרצון – לעשות את רצון ה' כפי שנתגלה בתורתו. משום כך אתה מוצא, שהפסוק הקודם העמיד את "שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו" מול "לא תנחשו ולא תעוננו" של הפסוק הפותח קבוצה זו. ועתה קבוצה זו מסתיימת באל תפנו אל-האבות וגו' של פסוק זה, וכן מפני שיבה תקום וגו' של הפסוק הבא; והכל מגיע לשיאו בשני אלה. שכן "מפני שיבה תקום" הוא שוב הניגוד הגמור של "לא תפנו אל האבות". ... עלינו לקלס ולהעריץ את שני אלה: את השכל האנושי הבהיר והמיושב, המבשיל ע"י הניסיון, ואת רוח ה' היוצאת מהתורה, וכל מקום שנמצאם בישיש ובחכם - נביע את הערצתנו על ידי קימה והידור.

ועתה יגש המורה ללמוד הפסוק עצמו, שהוא פסוק ידוע ושגור בפי כל ונראה שמרוב שגירותו בפינו אין בו דבר הטעון לימוד. דווקא משום כך יזהר המורה שלא יעבור על פסוק "קל" זה (קל, שאין בו לא קשיים לשוניים ולא קשיים ענייניים) במהירות. אלא יראה לתלמידיו, עד כמה טעון אף הפסוק "הקל" ביותר לימוד והתעמקות.

יש להסביר לתלמידים שדברי תורה בחלקה ההלכתי אינם פתגמי חכמה, אינם "עצה טובה", אינם משאות הלב, אלא חוק הם, מצווה, דין, ולכן צריכים מושגיה להיות מוגדרים, שעוריה קבועים, היקפו של הדין ברור ומסויג. לכן פתחנו בשאלה א ו-ב כדי לקבוע זקן זה שאנו מצווים לקום בפניו ולהדרו - מי הוא.

לשתי הפנים שיש באותו "זקן" = חכם לדברי המלבי"ם יש לעיין בשני פסוקים באיוב:

1. איוב ל"ב, ז:

"אָמַרְתִּי יָמִים יְדַבֵּרוּ וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חָכְמָה"

(במקום זה מובא בביאור (איוב י"ב, י"ב)

"בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה")

2. איוב ל"ב, ח:

"רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ"

בעזרת פסוקים אלה יבינו הלומדים מעצמם את שני השורשים אשר מהם תצמח החכמה. החכמה הנובעת מתוך ניסיון החיים, החכמה הנובעת מתוך כשרון טבעי (או - כן פרשו הבאור - מתוך התעסקות ולימוד בתורה וחכמה). מעתה יבינו הלומדים מה הוא אותו ה"זקן" שיש לעמוד לפניו ולמה תתכוון התורה באמרה שיבה. (ושים לב לשאלה א4). שאלות ג-ד מעמידות אותנו על כך שהתורה במצוותיה, וביותר תורה שבעל פה בפרוט דיני התורה מגינה במידה שווה על שני הצדדים. על לווה ועל מלווה, על קונה ועל מוכר, על בעל המטען ועל העוזר לו לטעון (ועיין גיליון משפטים תשט"ו שאלות ד2, ה2), וכי אין בזה לא מן היושר והצדק ולא מן החכמה לקבוע דינים להגנת צד אחד שיאפשרו ניצול הצד שכנגד.

לשאלה ה העוסקת במושג "ויראת מאלוקיך" יעיינו הלומדים יט, יד וברש"י ד"ה ויראת מא-לוהיך (ועיין גיליון קדושים תשי"א) וכן ויקרא כ"ה, יז ברש"י ד"ה ולא תונו. וכמה צריך המורה להשתדל לתת בלב תלמידיו ידיעה זו - שרבים הם האיסורים אשר אם יעבור עליהם האדם ולא תשיגהו יד שום אדם ולא ייודע הדבר לאיש והאדם הרואה לעיניים לא יראהו בקלקלתו, אך אין לעשותם לא מיראת בשר ודם ולא משום מה יאמרו הבריות אלא אך משום "ויראת מא-לוהיך".