מקרא ביכורים

מצות מקרא ביכורים

לפסוקים אלה בייחוד לפרטי פירושים יעויין גם בגיליון כי תבוא תש"ט. לפסוק הקשה "ארמי אובד אבי" עיין בפרוטרוט כי-תבוא תשי"ט.

בתקופה כתקופתנו שבה חודש מנהג של "הבאת בכורים" וסולפה כוונתו לגמרי, באשר הוא נהפך לסמל של הצלחה חקלאית, של הישגי האדם ועבודתו, של "כחו ויכולתו" (וכפי שנאמר לא אחת בעלונים פנימיים של משקים חקלאיים בקשר לטקס זה: "הבו גדל לכחו של האדם, ליכולתו, למרצו, להישגיו וכו' וכו'), יש צורך ללמד ולחזור וללמד מה הייתה כוונתה האמיתית של מצוה זו ואיך הבינוה גם פרשנים קדמוניים ואחרונים. הפסוקים של פרשתנו המכילים את הנוסח המקורי שיש לקרוא אותן בקיום מצווה זו מעידים עדות ברורה על כוונתם. וכפי שנסחם בעל עקדת יצחק:

לפי שעיקר קבלת אלוקות הוא במה שיכיר האדם שממנו באות כל הטובות ושכוחו ועוצם ידו לא עשה את החיל בשום פנים, והמחשבה בחילוף זה הוא פריקת עול ומורא שמיים מעליו, אשר תוצאותיה כל הרעות המתרגשות. לזה הזהיר ואמר: "אחר שתבוא לארץ ותירש אותה ימים ושנים רבים ונושנתם בה – השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. לפי שכבר ישכח מפי זרעך או זרע זרעך את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה לך עד הביאך שמה, על כן אתה צריך לעשות מעשה ולקחת עמך דברים המזכירים תמיד, כי "לה' הארץ ומלואה" ומידו נתנה לך למתנה והוא המשפיע תמיד כל הצלחותיה... כי באמת הבאת הביכורים וכל מנחת ראשית המובאות יורו על אדנות של האלוקות.

מ' בובר, בספרו "בין עם לארצו"* מקדיש לקשר זה בין ישראל לארצו את פרקו הראשון.          
לשאלה א שבגיליוננו תשובה בדבריו הבאים:

"בין כל התפילות מסוג זה (כוונתו של עמים עובדי אדמה בתקופה העתיקה) הידועות לי בעולם, אין אלא אחת שמהלל המתפלל את אלוהיו על שנתן לו ארץ.
הפתיחה כבר מורה על זה: "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה..."
הפנייה כאן אל העם בכללותו ואילו שאר מילות הפנייה של המשפט: "ולקחת... ושמת... והלכת... ובאת... ואמרת... וענית ואמרת..." גלוי לעין שאינן ערוכות עוד לכלל העם אלא ליחיד, לכל בעל נחלה בכל דורות ישראל. ההנחה היא קיבוצית, ואילו החובה היא אישית. ועוד: ההנחה היא חד פעמית היסטורית, ואילו החובה חוזרת שנה שנה.
... גם בן דור מאוחר מדבר בשם אותו דור שבא לפנים לכנען, וממילא בשם כל העם כולו לכל דורותיו, שבא לכנען בגוף אותו הדור. אבל בזה לא נתמצה עדיין כל שפעת ה"אני" הזה – הרי האיש אינו אומר סתם "באתי אל הארץ" אלא הוא אומר, שהוא "מגיד" לאלהיו שבא אל הארץ. אין במשמעו של דבר זה אלא: אני מעיד עלי כאיש שבא אל הארץ... אני היחיד מרגיש את עצמי ומעיד על עצמי כאיש שבא אל הארץ ומדי פעם בפעם כשמביא אני מראשית פריה, מכיר אני דבר זה מחדש ומכריז עליו מחדש...
הכניסה אל הארץ המובטחת בברית – עניין כל דורות העם היא. לקיחת ארץ זו היא נתינת ארץ, היינו מתנת אלוהים המתחדשת תמיד. כל איכר בכל דור מודה לאלוהים, כשהוא מביא את בכוריו על הארץ שהוא הביא אותו לתורה. ה"הבאה" הזאת וה"הבאה" ההיא ניתנות בתפילה עצה בהקבלה מוטעמת: "ויביאנו אל המקום הזה... ועתה הנה הבאתי..."
דבר זה יש בו יותר מתודה בלבד. כל הארץ מסורה לעם מידי אלוהים. גם היבול שהאדם המובא מוציא אותו מן האדמה בא מברכת אלוהים ומפעולתו.

רעיון זה של נתינת האלוהים מבוטא בלשון הפסוקים עצמם כפי שיתברר מתוך לימוד שאלה זו.

רצוי שהמורה יקרא לתלמידיו את תיאור הבאת הבכורים הניתן לנו במשנה כדי שתיוצר אצלם תמונה חיה; דברי הרמב"ם שיש במצוה זו חינוך "למידת הענווה שלוקח סל על כתפיו וכו' וכו'" אף הם יובנו יותר אחרי קריאת המשנה הזו:

בכורים פרק ג' משנה ב':

כיצד מעלין את הבכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד ולנין ברחובה של עיר. ולא היו נכנסים לבתים ולמשכים היה הממונה אומר: "קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלוקינו!" הקרובים מביאים התאנים והענבים והרחוקים מביאים גרוגרות וצימוקים והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו. החליל מכה לפניהם עד שהגיעו קרוב לירושלים.
הגיעו קרוב לירושלים שלחו לפניהם ועטרו את בכוריהם. הפחות והסגנים והגזברים יוצאים לקראתם. לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים וכל בעלי אומנויות  שבירושלים עומדים לפניהם ושואלים בשלומם: "אחינו אנשי המקום פלוני, באתם לשלום". החליל מכה לפניהם עד שמגיעים להר הבית, הגיעו להר הבית אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס, עד שמגיע לעזרה. הגיע לעזרה ודברו הלויים בשיר: "ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי" (תהלים ל').
... עודהו הסל על כתפו קורא מ"הגדתי היום לה' אלוקיך" עד שגומר כל הפרשה.

------------------------------------------------------------------------------------

*) "בין עם לארצו" הוצאת שוקן ירושלים 1944 עמודים 7-14 ומודפס שוב בספרו "דרכו של מקרא" עמודים 82-87.