מעשה שמעון ולוי

על התופעה הסגנונית המובאת בשאלה א של המילה או הביטוי החוזר במקומות שונים כתב בפרוטרוט מ' בובר במאמרו "סגנון המלה המנחה בסיפורי התורה",[*] ואף הביא שם דוגמאות רבות, וביניהן גם את החזרה של "מרמה" בפרשת תולדות ו"רמיתני" בפרשת ויצא. אך קדם לבובר בכך כבר מדרש תנחומא ישן, ויצא י"א:

כל הלילה היתה עושה עצמה כרחל, כיון שעמד בבקר "והנה היא לאה", אמר לה: "בת הרמאי! למה רמית אותי?!" אמרה לו: "ואתה למה רמיתה אביך?! כשאמר לך (בראשית כ"ז): "האתה זה בני עשו?" אמרת לו "אנכי עשו בכורך", ואתה אומר: "למה רמיתני"?! ואביך לא אמר עליך "בא אחיך במרמה"?

ואולם בשאלתנו אנו מבקשים לשלב גם את ה"מרמה" של פרקנו לחוט הנמשך מן הראשון לשני.

עיקר גיליוננו עוסק בהערכת המעשה של שמעון ולוי בשכם.

בין אלה שאינם בקיאים בדברי חז"ל ובמפרשים קדמונים רווחת דעה, שכל המסופר בתורה על מעשי אבותינו מוצא לו הצדקה בדברי רבותינו, כאילו לעולם רבותינו מלמדים סניגוריה על כל מה שנעשה ע"י אבותינו ונושאים להם פנים, גם אם שורת הדין דורשת להאשימם. ולא היא. גם חז"ל וגם פרשני ימי הביניים מדקדקים עמם כחוט השערה, ואפילו מוצאים פגמים במעשיהם במקום שאנו אולי היינו נוטים להצדיקם.

(המעוניין בכך ימצא דוגמאות לכך בגיליון לך-לך תש"ח שאלה ה; לך-לך תש"י; וארא תש"ו שאלה ג; וארא תשי"א שאלה ב; שמיני תשי"א שאלה ב; דברים תש"ד שאלה ב; דברים תש"ד שאלה ה; ויצא תשי"ד שאלה 2)

במעשה שמעון ולוי יש בייחוד להיזהר מפני הערכה חד-צדדית ואמוציונלית, יותר מדי מעלה לימוד סיפור זה אסוציאציות קרובות מאד, וכבר דשו רבים בהשוואות בינם לבינינו והוציאו מסקנות בשטחיות ובפזיזות כאוות נפשם.

יש להתחיל שיעור זה העוסק בעיקר בהערכת המעשה בהבנת דברי יעקב ובהערכתו הוא את מעשה בניו. ויש להשוות בין ביקורתו הניתנת בפרשתנו – מיד אחרי המעשה ובהיותו סמוך למקום המעשה, ובין ביקורתו הניתנת עשרות שנים אחר כך ובשבתו הרחק ממקום המעשה ובהיותו בטוח מכל סכנה מצד אנשי כנען. אולי יש להדגיש שאין דברי ביקורתו של יעקב מוכרחים להזדהות דווקא עם דעת התורה. מעתה יש לעבור לדברי הרמב"ן (ושוב בשני המקומות, במקומנו ובפרשת ויחי) השוללים בכל התקיפות את מעשה שמעון ולוי.

דברי הרמב"ם, המצדיק את מעשה שמעון ולוי, מיוסדים לפי דעת בעל "תורה תמימה" על דברי הגמרא שבת נ"ד:

כל מי שאפשר לו למחות באנשי עירו ולא מיחה ניתפס על אנשי עירו (=ניתפס, נענש על עון של אנשי עירו).

יש להסביר את דעת הרמב"ם על-ידי הבאת הדוגמה של הוויכוח על "התערבות" או "אי התערבות" שהתנהל בזמן מלחמת העולם השנייה. המותר לציבור – אשר הכוח והיכולת בידו למחות – להרשות למחוז, לעיר, לפלך, לחברה אנושית העוברת על שבע מצוות בני נח לעשות מעשיהם ולעמוד מנגד, מפני שאין זה מענייננו "להתערב בחייו הפנימיים" או מצווה היא למחות, ואם אין ברירה גם למחות בכוח הזרוע? ביקורת הרמב"ן לדברי הרמב"ם אינה מכוונת לחקר הפרינציפ של חובת ההתערבות אלא למעשה המיוחד של שמעון ולוי, "שרצו להנקם מהם בחרב נוקמת, כי היה דמם חשוב להם כמים...".

כדאי להראות ללומדים שלא היה הביקור של שכם וחמור בבית יעקב וההצעה שהציעו מוכיחים על רצון כן לתקן המעוות ולבוא בברית אמת עם יעקב. כדאי להשוות את דברי חמור ליעקב ובניו עם אותה ההצעה כפי שהוא חוזר עליה לבני עירו:

דברי חמור אל יעקב ובני ביתו	דברי חמור אל בני עירו
פסוק ט' (1) "וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ  בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם	פסוק כ"א (2)  "- - - - - - - - אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם"
פסוק י' (2)  - - - - - - - - וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ"	פסוק כ"א (1) "הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם - - - - - - - - ויִסְחֲרוּ אֹתָהּ - - - - - - - -"
- - - - - - - - - - - - - - - -	פסוק כ"ג (3) "מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם"

ובמיוחד יש להבליט נוסף על השינוי בסדר העניינים והבהרת כל חסר וכל יתיר את ההוספה בסוף דבריו לאנשי עירו המגלה את כוונתו האמתית. אך יחד עם זה יש להדגיש שהרמב"ן – למרות ראותו כל זה – לא חזר בו ממשפטו הקשה על מעשה שמעון ולוי, ואולי יתכן שיטען מישהו מן הלומדים שהתורה עצמה מחווה דעתה על המעשה ומצדיקה אותו, ע"י מה שהיא מספרת לנו לאחר המעשה:

            פרק ל"ה פסוק ה': 

"וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱ-לֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם
וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב"

ולזה יש לומר: עמדנו כבר לא אחת בעיוננו על כך, שהתורה מדגישה וחוזרת ומדגישה שאין הנס, האות – הוכחה לאמת. גם החרטומים הצליחו בלהטיהם, גם נביא השקר (דברים י,ג) עלול לעשות אותות ומופתים בשמים ובארץ "ובא האות והמופת", גם רואים אנו יום יום ומשך כל ההיסטוריה האנושית כי יד השקר רוממה – ואין מזה כל ראיה, ולא נוכל ללמוד כאן מן הפחד בפני החרב אשר נפל על העמים אשר רק על חרבם יחיו ולעתים רק לשון זו מובנת להם – על צדקת המעשה, וכי טוב הוא בעיני האלוקים, כי – כמאמר בן דורנו – אין בין שמותיו הרבים והשונים של הקב"ה המעידים על מידותיו, גם השם "הצלחה".

------------------------------------------------------------------------------------

[*] מתוך הספר מ' בובר, דרכו של מקרא, מוסד ביאליק, ירושלים תשכ"ד, עמודים 299-284.