הפטרה

גיליון זה אינו עוסק בשירה – הפטרתנו לפרשת האזינו – בכללה (אשר על כן אין בה כל שאלה כללית המקיפה את המזמור כולו, או שאלה העוסקת במבנהו, וביחס שבין חלקיו) אלא רק במספר פסוקים בלבד.

יש להראות (ביחוד בשאלה א) כיצד נמחקים כליל הגבולות בין אני פרטי לאני קבוצי בהרבה מזמורים ותפילות[1]. על אף הפסוק הראשון המשיך את מזמורנו לחיי דוד (ועיין א 4) ראו חז"ל בו את הד קריאת כל הדורות.

(הרוצה להכיר דרך זו יעיין גם מדרש תהלים לפרק י"ג א' לפסוק "עד אנה ה' תשכחני נצח, עד אנא תסתיר פניך ממני, עד אנה אשית עצות בנפשי יגון בלבבי יומם, עד אנה ירום אויבי עלי"

...אני עתיד למסור אתכם ביד ארבע מלכויות ואתם אומרים ארבע פעמים "עד אנה":
"עד אנה ה' תשכחני נצח" - בבבל
"עד אנא תסתיר פניך ממני" - במדי
"עד אנה אשית עצות בנפשי יגון בלבבי יומם" - ביון
"עד אנה ירום אויבי עלי" – באדום

גם במקומנו וגם שם מנצל המדרש את ההקבלה המרובעת לראות הפסוק ואת שאגתו כמשקפת את כל תולדותינו. (בידוע ראו חז"ל – ע"פ רמז בספר דניאל – את תולדות האנושות החל מבבל מחולקת לארבע מלכויות אשר ממשלתה הרביעית (רומי = אירופה, ובלשון חכמינו "אדום") מגיע עד ימינו).

באותו כיוון השתמש גם הרמב"ן במדרש חז"ל בדבריו בבראשית ט"ו:

ד"ה והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו: דרשו בו רמז לשעבוד ארבע מלכויות. כי מצא הנביא בנפשו "אימה", ואח"כ בא ב"חשכה", ואח"כ "גדלה" החשכה, ואחר כך הרגיש כאילו היא "נופלת" עליו, כמשא כבד תכבד ממנו. אמרו "אימה" – זו בבל; "חשכה" – זו מדי, שהחשיכה עיניהם של ישראל בצום ובתענית; "גדולה" – זו מלכות אנטיוכוס; "נופלת עליו" – זו אדום (=רומי).

לשאלה ז יש להעיר שכאן בניגוד למדרש המובא ב-א אין רק הרחבת הנאמר בפסוק, הוצאתו מתחום היחיד לתחום הרבים, אלא הפיכת מגמתו. בפסוקנו מדובר על יחסו של ה' לסוגי בני אדם בעלי התנהגות שונה, ואילו במדרש מדובר על אותו אדם בהתנהגויות שונות. וכאן מראה המדרש שאף הצדיקים הגדולים נתפשים לרגעי חולשה. (המשך המדרש דורש ארבעת אלה התנהגות זו של חסיד, של תמים, של עיקש, של נבר גם על ארבעה פסוקים מפי משה).

פרופסור הינמן בספרו "דרכי אגדה"[2] מעיר למדרש שלנו:

הדגשה זו של חטאי צדיקים באה אפוא להזהיר את האדם "שלא יאמין בעצמו עד יום מותו"... את הפסוק "עם חסיד תתחסד... ועם עקום תתפתל" דרשו במש שאמר "שלח נא ביד תשלח" והשיב לו הקב"ה "ודבר הוא (=אהרון) לך אל העם".

השאלות ד,ה חשיבותן רבה מבחינה דידקטית. לא יאמרו הלומדים בראותם מוטיב חוזר במזמורים שונים או בנבואות שונות: "הרי זה אותו דבר", אלא יתעמקו בפרטי הדברים ויראו שאין דמוי, צירופי מלים, מטפורות, ואף מוטיבים תוכניים אלא חומר בלבד היכול לשמש מטרות שונות, היכול לקבל משמעויות שונות

------------------------------------------------------------------------------------

[1] על התמזגות זו של נסיון אישי ונסיון על אישי לאומי של הדור כתב בובר בדברו על ספר איוב: "יותר משאתה מרגיש בדיבור זה הד יסורים של יחיד אתה שומע בו נהמת צערם של יוצאי גולה..." גם מאחורי ה"אני" הזה שנעשה אישי במידה כזו, עוד עומד ה"אני" של ישראל. (תורת הנביאים).

[2] פרק ניגוד והדרגה עמוד 50.