"הנסתרות לה' א-לוהינו"

הפסוק הזה העומד בסוף כל דברי התוכחה שבנאום הברית, לפני עברו לדברי נחמה הוא הנושא היחידי של גיליוננו.

ר' דוד הופמן, בפירושו לספר דברים, * (המקור בגרמנית, ברלין 1922) מעיר:

לפסוק זה רבו הפירושים, הן מצד הפרשנים הקדמונים היהודים הן מצד המפרשים החדשים, ואין באפשרותנו להביא בזה את כל דעותיהם.

אך על פרט אחד – נראה לו – שאין לערער:

דבר ברור הוא שפסוק זה אינו נמשך אל "ואמרו" שבפסוק כ"ד, אלא הוא המשך דבריו של משה רבנו, והוא גומר בזה את תוכחתו.

אך בין פרשנינו יש עורערים גם על "ודאות" זו. הקשר שבין פסוקנו לפסוקים הקודמים לו ולכל תוכן הנאום החל מן "אתם נצבים" הוא אחד הדברים שהעסיקו את פרשנינו. וכן שואל אברבנאל:

הספק העשירי (בפרשת נצבים) הוא בפסוק "הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות..." שהוא מאמר באמת זולת מקומו, בין שנפרש אותו כדברי הרמב"ם ז"ל במורה חלק ג' פרק כ"ו שטעמי המצוות הן נסתרות והם לה' אלוקינו, ושפעולתם וקיומם הם נגלות והם לנו ולבנינו עד עולם.
ובין שנפרש אותו כדברי הרמב"ן וזולתו מהמפרשים שהחוטאים בנסתרות ענשם בידי שמים וזהו "לה' אלוקינו", אמנם אם יחטאו בנגלות – לנו ולבנינו להענישם על פי בית דין ככל דברי התורה הזאת. באיזה אופן שיפורש הכתוב, יהיה בלתי נקשר עם הקודם.

ודווקא אותו דבר שהיה ברור להופמן, דווקא היפוכו מתברר אחר העיון לאברבנאל. והוא בסוף מיישב את "הספק העשירי" באמרו:

ואמנם אמרו אחר זה "הנסתרות לה' אלוקינו..." הם גם כן אצלי דברי הדור האחרון המשיב דברים לנכרי. כי אחרי שנתנו תשובתם בדבר (=כוונתו לפסוקים כ"ד-כ"ח) אמרו: זאת היא סיבת הגלות וקללת הארץ כפי הנגלה לנו, ואם יש שמה סבה אחרת נסתרת – ה' הוא יודע.

וכנראה לא ראה אברבנאל כל קושי בכך, שהפסוק אינו לפי הסדר הנאמר בדבריו (הנגלות לנו... והנסתרות לה' אלוקינו) אלא פותח דווקא בנסתרות.

מן הפרשנים שהבאנום בגיליון יש המנסים לקשר פסוקנו לקודמיו ויש המוותרים על זה מלכתחילה. הראב"ע ורבנו בחיי מבקרים פירושים אחרים רק על סמך זה שחסר בהם הקשר הנ"ל.

ונביא בזה עוד את דעת בעל הכתב והקבלה, המהלל מאד את דברי הרמב"ם והרלב"ג, אך מבקרם שוב על חסרון הקשר לקודם:

ולולי דמסתפינא הייתי אומר, כי מאמר פסוק זה הוא מאמר המקהלה (קאהר) והיא תשובת ישראל אל משה, ובזה קימו עליהם ועל זרעם אחריהם דברי הברית הזאת באמרם: "הנסתרות לה'... והנגלות לנו..." ומי שיעבור בסתר יהיה משפטו בידי ה' לבדו היודע תעלומת לב ואין אדם יודע טומנתו של חברו, אבל אם תהיה בגלוי, יהיה חוב לנו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה בהם דין יענשו הרבים על פשע היחיד. ובזה אין המקרא יוצא מידי פשוטו ובא על מקומו הראוי אחר חתימת משה את דברי הברית.

וסמוכים לזה ממה שנוהגים שהקורא בתורה בצבור, במקרא זה הוא מגביה קולו בו יותר מבמה שלפניו.

וזו גם תפישת בעל אור החיים, שהיא תשובת ישראל למשה.

קושי אחר, קודם עוד לקושי ההקשר, הוא במבנה השוני של פסוקנו. כיצד יתפרש היחס שאליו ב"נסתרות לה'", ב"נגלות לנו". האם הכוונה לידיעת הדברים לה' וידיעתם לנו או לשפוט השייך לה' ולנו. ואולם השאלה העיקרית היא: מה הן הנגלות והנסתרות – האם הכוונה לחטאים גלויים ונסתרים או לדברי תורה גלויים ולסתרי תורה, בייחוד לטעמי המצוות, ולכוונות התורה בצוותה לנו מצוות אלה?

(בשאלת עמדת הרמב"ם לטעמי המצוות שנתגלו ושלא נתגלו עיין גיליון כי תצא תש"ג, וכן גיליון כי-תצא תשי"ז, ובייחוד עלון הדרכה לכי תצא תשי"ז).

דברי הגמרא על שלמה שאליהם ירמז הרלב"ג הם סנהדרין כ"א:

אמר ר' יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן, נכשל בהן גדול העולם. כתיב (דברים י"ז): "לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו", אמר שלמה המלך: אני ארבה ולא אסור - וכתיב (מלכים א' י'): "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו". וכתיב (דברים י"ז): "לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה" ואמר שלמה: "אני ארבה ולא אשיב" – וכתיב (מלכים א' י'): "ותצא מרכבה ממצרים".

---------------------------------------------------------------------------------

* תורגם לעברית ע"י צבי הר-שפר ונדפס בהוצאת "נצח", תל-אביב תשכ"א.