ארץ ישראל

בפסוקים של פרשה שניה בקריאת שמע עסקנו בגיליוננו לשנת תש"ט. ובפסוק י"ח ובדברי רש"י שם עסק באריכות גיליון עקב תשי"א.

בשאלת השכר והעונש הגשמי כפי שהובטח כאן עסקנו בפרוטרוט בגיליון בחוקותי תשי"ז. לשאלה א בגיליוננו, העוסקת בטבעה המיוחד של ארץ-ישראל נביא בזה קטע מתוך ספרו של מ.בובר: "בין עם לארצו" העוסק בשאלתנו:

בסקירתו הגדולה של משה לאחור ולפנים... מדובר על הארץ באופן שלישי. אין מוסרים אותה עוד לראות הפנימית כבשעת התהלכות האבות בה, אין זוכרים ומשבחים אותה עוד ממרחקים ביציאת מצרים ובנדודי המדבר, היא נתונה "לפניך", ונשמעה הקריאה (דברים א' כ"א) "עלה רש!" אמנם מפארים עוד פעם את מתנותיה ובלשון ציורית וחודרנית ותר מבכל זמן אחר לפנים (ח' ז'-י') "לא תחסר כל בה".
אבל החידוש, שאסור היה לו שיתגלה קודם לכן, ואילו עתה מן ההכרח שנתגלה, הוא שסודה נחשף ונגלה (י"א י'-י"ז). בין כל ארצות הרי ארץ זו היא שלפי תכונתה מושמת היא במידה מיוחדת בהשחת אלוהים ובחסדו וזקוקה היא להם. כדי להקנות דעת זו בלבבות, צריך שיעמדו עוד פעם כמו לפנים זו לעומת זו שתי הארצות, מצרים וכנען, הארץ "אשר יצאתם משם" ו"הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה". אבל עתה הענין הוא יותר מהשואת שני מצבי העם בלבד. מהותן הטבעית של הארצות מושוית; ליד מהותה של מצרים מתבהרת מהותה של כנען. פוריות מצרים אינה תלויה בברכות השמים החולפות, בהן היא מחוננת רק במידה זעומה מאד; הבריאה דאגה לכך מראשית, לשם הצפות שנה בשנה נברא הנילוס, אמנם עצמתן אינה קבועה, אבל בני האדם מתקנים במאמץ טכני כביר של כל האוכלוסיה מקדמות הימים את מעשה בראשית, הם בונים סכרים להסדיר את הנהר, חופרים תעלות לחלק את המים, ומקימים גלגלים להעלותם מן היאור והאגמים ולהביאם לתוך התעלות: ארץ זו יכול אתה להשקות "ברגלך כגן הירק". לא כן כנען. אמנם היא "ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר" (ח', ז') אבל כל זה בא וחולף, הארץ חסרה בטיחות, "למטר השמים תשתה מים" (י"א, י"א), היא ביד האל, ה"דורש אותה" פעם בפעם ומיעד יעדים: "תמיד עיני ה' אלוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה" (שם, י"ב). זוהי אותה כבתר ארץ, בה שורר החסד בגלוי. מה שהוא, החסד, מצפה מבני אדם, מן העם, היא ה"אהבה" (שם, י"ג). לישראל שאוהב אותו יתן ה' "מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש" (שם, י"ד), ואילו לישראל ש"סר" ממנו (שם, ט"ז) הוא "עוצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה" (שם, י"ז). ספרי התולדות מביאים דוגמה גדולה לכך בסיפור על אליהו (מלכים א', י"ח), המוכיח בימי הבצורת והרעב הממושכים את העם, שנוטה "לפסוח על שתי הסעיפים" במקום להכריע בין ה' ובין הבעל: על ידי העונש מסב האל את לב ישראל (שם, ל"ז), ועתה בא הגשם שנעצר זמן כה רב.
כמובן אין כלל כוונת המקרא, שהבורא הניח את מצרים להלך הטבע ומנע ממנה את פעולותיו שבמישרים. הנילוס נתון בידי אלוהים כמו כל העולם. ...אבל כל זה הרי הוא מעשה יוצא מן הכלל כביכול של האלוהות, ואילו בתכונתה של ארץ כנען מתיצגת השגחתה המתמדת. תכונה זו מכשירה את הארץ להיות ערובת הברית. ...המקרא תופס את המצב הבטיחות הזה כקיפוח קשה של אותה החיות שהיא העיקר: המגע עם אלוהות כועסת ומרחמת. במצרים היה ישראל מכונס בטבעיות ההויה בלבד; עם שהאל מביא אותו לכנען, ארץ השגחתו החיה, הוא מעבי אותו לתוך מגע-מישרים. במחזור הקצוב של תקופות השנה חודרת עליה וירידה אדירה: אחרי החרדה מחמתו של האל והנפתולים לזכות בחסדו באה נשיאת העינים אליו מתוך הרוחה.
מכאן מוליכה דרך עד לשיאי אמונת ישראל: לבטחון ב"אל המסתתר" (ישעיה מ"ה, ט"ו) ולחזיון פניו המאושר (תהלים י"ז, ט"ו). אמנם חיי האמונה האמיתיים מתפתחים במרומי הרוח, אבל הם צומחים ממעמקי הצרות, צרותיו של גוף האדם הקשור באדמה. האיש המתפלל בישראל, שמתחנן לגשם בשביל ארצו הצמאה, הוא הוא שיבקש על הגאולה. לא לחינם מצרפים יחד נביאי הכתב הגדולים – מעמוס (ח', י"א), המנבא על חורבן שומרון, עד... (ישעיה מ"ד, ג'), המנבא על שיבת ציון – את הצמא למים ואת הצמא לדבר אלוהים, את שפך המים ואת שפך רוח אלוקים.