הפטרה ראשונה מבין ג' דפורענותא

גם השנה – כאשתקד בפרשת פנחס תש"ך – בחרנו בהפטרה שהיא ראשונה משלוש: ההפטרות הנאמרות בשבתות שבין י"ז בתמוז וט' באב.

לטובת הלומדים נעיר גם הפעם אי אלו הערות כלליות לאותן שלוש הפטרות הנקראות ג' דפורענותא.*

נאמר באבודרהם (סדר הפרשיות וההפטרות):

ואמרינן בפסיקתא: מבראשית ועד שבעה עשר בתמוז מפטירין לענין הפרשיות דומה לדומה (היינו: ההפטרה דומה במשהו לענין הפרשה של אותה שבת), משם ואילך (מי"ז בתמוז עד סוף השנה) הכל לפי הזמן ולפי המאורע: תלת דפורענותא (=3 של פורענותא) ושבע דנחמתא, ותרתי דתיובתא (ו-2 של תשובה). וסימנים (ראשי תיבות של ההפטרות) דש"ח**, נוע ארך שד"ש.

וההפטרות הובאו בדברי התוספות למגילה לא ע"ב, ונביא רק החשוב לענייננו:     

...לפי שאנו נוהגין על פי הפסיקתא לומר ג' דפורענותא קודם ט' באב, ואלו הן:
 דברי ירמיהו (ירמיהו פרק א' א – ב' ג')
שמעו דברי ה' (ירמיהו ב' ד')
חזון ישעיה (ישעיה פרק א').

וכתב הרב ש"י זוין בספרו "המועדים בהלכה"***:

וחשיבות מיוחדת להפטרות אלה. כל הפטרות מועדים ופרשיות וראש חודש אע"פ שהם מדברי רבותינו ז"ל שיש לקרוא הפטרה בכל שבת ושבת אבל מכל מקום לא קבעו חז"ל איזו הפטרה שיהיו קורין לשבת זה ואיזו לשבת זה, לאפוקי שאותן שבתות שהן מי"ז בתמוז ואילך, קבלו רבותינו איזו הפטרה שיהיו קורין בכל שבת, זו אחר זו. ולכן הפטרות אלה עדיפי מכל שאר הפטרות שבשבתות השנה ובמקרה ששכחו לקרות באחת השבתות הללו ההפטרה הקבועה לה יקרא בשבת הבאה שתי הפרשות.

(והרב זוין מסתמך שם על שו"ת "צמח צדק").

שלוש הפרשיות דפורענותא נקבעו איפוא שלא בקשר לפרשיות השבתות אלא בהתאם לאווירה הקודרת של השבועות שבין י"ז בתמוז לט' באב.

בחלק מהפטרה זו – בייחוד בראיית המקל השקד, עסקנו כבר בגיליון שמות תשי"ט (הפטרת שמות כמנהג הספרדים).

אשתקד עסקנו בעיקר בבחירתו לנביא ובמושג "ידע" ואילו הפעם נעסוק בסירובו של הנביא לקבל על עצמו את השליחות.

לא הוא הנביא הראשון המסרב ללכת, המסרב לקבל עליו לשאת דבר ה' בפיו אל העם. ודבר זה תמוה ביותר, מאחר שיודע הנביא – וידיעה זו קודמת אצלו לכל – שלא את דבריו, את "האמת שבלבו" יביא אל העם, אלא בתוקף שולחו ידבר, ודבר זה מודגש על ידי הנביאים רבות וביותר על ידי ירמיהו. ויפה הסביר קו זה במהות הנבואה אברהם השל בפתיחת ספרו "הנבואה".****

"מהותם הרוחנית של הנביאים נובעת מידיעתם שהאלוקים הוא ששם דברו בפיהם. זכותם להנבא, תביעתם שיהיו דבריהם נשמעים, יסודם אינה אלא בעובדה, שרוח אלוקים מדברת בם. לא תכן דבריהם, לא ערכים אסטטיים או הגיוניים או כל ערכים אחרים הכלולים בדבריהם-הם מקנים להם את משקלם וערכם, אלא מוצא דבריהם, היותם מושפעים מן השפע האלוקי הוא הנותן להם את סמכותם. בכל מקום ובכל שעה הם מדגישים נקודת מוצא זו של דבריהם: אין הם מגידים לעם את חזון לבם, כי אם רק את אשר הערה עליהם רוח ממרום".

ואם כך הדבר – למה אין דברי ה' לו לששון ולשמחת לבבו, כפי שאומר אחר כך (פרק ט"ו פס' ט"ז), הרבה יותר מאוחר כאשר גדל בנבואה?

בשאלה זו עוסקים א' ובעיקר ב' וג'. יש לשים לב במיוחד לתשובת המדרש המניח שירמיהו מסרב מתוצאת חולשה אנושית רגילה, הפחד מפני הרדיפות. חז"ל אינם מפארים אותו כיצור על-אנושי, אלא רואים אותו בתחילתו כנתון ליצרי כל אדם ואם כי לא נאמר בפסוק במפורש "ויירא ירמיהו", הנה היוצר לב האדם יודע את אשר בלבו גם אם לא יבטאו. וכן מצינו בכל אחד מהאבות:

באברהם: פרק ט"ו פסוק א':

"אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר  אַל תִּירָא אַבְרָם"

וכן ביצחק: פרק כ"ו פסוק כ"ד:

"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא"

וכן ביעקב: פרק מ"ו פסוק ג':

"וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא"

ואף במשה: במדבר כ"א ל"ד:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא"

ולא מצינו באחד מהם שיעיד הכתוב עליו בו במקום, שהיה ירא, אלא שכבר למדונו להבין מדברי תגובת ה' את מה שקדם להם בלב אדם. ואם כי כנראה חמשת היראים האלה (האבות, משה וירמיהו) מסתירים יראתם בחיבם ואינם נותנים לה ביטוי, הנה חז"ל לא ראו בה פגם ודרשו על יראים אלה (משלי כ"ח י"ד):

"אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד"

וביותר למדונו.

            תנא דבי אליהו פרק כ"ג:

אין אומרים "אל תירא" אלא למי שהוא ירא שמים לאמתו.

ולאחר שיובן יפה סירובו של ירמיהו מכל הבחינות תובן שוב גם תגובת ה' המיוחדת במינה שעליה מתעכבת שאלה ד.

____________________________________________________________

* המעוניין ימצא חומר בספרו של הרב יעקבסון, חזון המקרא, כרך ב' "על ג' דפורענותא וז' דנחמתא", עמ' 15-11.

** ומעיר מר ע"צ מלמד במאמרו, "לגלגוליהן של הפטרות אחדות" (תרביץ תשט"ו, תשרי):

ומרגלא בפומיה דאבא מארי זצ"ל שהסימן דש"ח (שלש שלש הפטרות שבין י"ז תמוז לט' אב) הוא אותיות "שחד" על שם (מיכה ג' י"א): "ראשיה בשוחד ישפוטו" (דהיינו כדי להזכירנו על מה חרבה הארץ).

*** הוצאת ספרים אברהם ציוני, תל-אביב תשט"ז, מהדורה חמישית, עמ' שע"ה-שע"ו.

**** הדברים מובאים כאן מתורגמים מגרמנית. הספר Die Prophetie הופיע בקראקאו ב-1936.