"ולא תקח שוחד"
דברים פרק טז, יט
שלושת הפסוקים הראשונים של פרשתנו י"ח-י"ט-כ', פנייתם אחת בכולם, גוף שני יחיד, אבל מתוך תוכנם מתברר שהפנייה מכוונת בכל פסוק לאחר. פסוק ראשון אל הכלל ידבר (ספר החנוך, מצות עשה תצ"א:
למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה...)
ואף חציו השני של הפסוק "ושפטו את העם משפט צדק" אף הוא עצמו אינו פנייה לשופטים, אלא – כדברי רש"י -* הפסוק השני משלושת פסוקינו כולו פונה לדיין, ועל כן גם מוכרח רש"י לפרש כאן "לא תכיר פנים" שלא כפי שפירשו בדברים א' י"ז שידבר אל הממונה להושיב דיינים ("שלא יאמר איש פלוני נאה או גבור, אושיבנו דיין..." עיין שם!) אלא פירשו (לפי גמרא שבועות ל'):
"אף בשעת הטענות אזהרה לדיין שלא יהא רך לזה וקשה לזה, אחד עומד ואחד יושב...",
כי אלו היה מפרשו כפונה אל הממונה להושיב דיינים, הן היה מדלג מן הפניה לממונה להושיב דיינים ("שופטים ושוטרים תתן לך") אל הדיין עצמו ("לא תטה משפט") וחוזר אל הממונה להושיב דיינים ("לא תכיר פנים") וחוזר שוב אל הדיין "ולא תקח שוחד" וזה דחוק ביותר. הפסוק השלישי "צדק צדק תרדוף" פונה לדעת רש"י לבעלי הדין: "הלך אחר בית דין יפה", וסוף פסוק אל כל ישראל "למען תחיה וירשת".
דבר זה שתתחלף הפנייה – למרות צורתה האחידה (גוף שני יחיד) – מן הכלל אל הדיין, אל בעלי הדין, אל הכלל ("למען תחיה וירשת") היה קשה בעיני ר' יוסף בכור שור, ועל כן הלך בדרך אחרת, והיא: פירש גם את הפסוק י"ט על שלושת חלקיו כממשיך לדבר אל כל ישראל וכמדבר גם אל הדיינים. ובסוף, בספוק השלישי ממשיך הוא בדרך זו:
ד"ה צדק צדק תרדוף: אזהרה לדיינים שידקדקו בדין,
ואזהרה לבעלי דין שיבררו בית דין יפה.
על השוחד מדובר בשני פסוקים בתורתנו ובטרם יבוא המורה בכיתתו ללמד פרטי הדברים (בייחוד אם יעמוד על שאלה ד), ראוי לכתוב את שני הפסוקים על הלוח למען יהיו לנגד עיני הלומד:
"וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים"
במקומנו:
"וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם"
על כוחו של השוחד לעוור, לסלף, להשפיע השפעה שלא מדעתו של מקבל השוחד, מדובר הרבה בדברי חז"ל, והרחיבו מאד איסור זה גם על שוחד דברים. כגון: אפילו אם מקדים לו שלום ואינו רגיל בכך, ואף אם עשה לו כמה שירותים, או נתן לו כבוד וכדומה, מיד נפסל לו השופט לדין. ועיין כמה דוגמאות של שוחד דברים בגמ' כתובות ק"ה (והובאו הדברים בחלקם בגיליון שופטים תשי"ב).
ה"עוורון" שהוא תוצאת השוחד מתפרש עפ"י רוב פרשנינו שלא כמשמעו. מכל מקום, מחפשים אחר הבדל שבין "יעור פקחים" שלא נאמר בו "עיני", לבין "יעור עיני חכמים". ונביא בעניין זה את דברי יצחק שמואל רגיו, שמחוסר מקום לא יכולנו להביאו על פרשת משפטים ("יעור פקחים"):
היינו טועים כי אזהרת "לא תקח שוחד" כנגד השופט הנלוז מחכמה (דהיינו מן ההנהגה כפי חוקי התורה) ורוצה לעות דבר המשפט בזדון, כדי להתעשר בשוחד, ושרק עליו יזהיר שלא יקח שחד, אבל השופט "החכם" הנוהג בכל מנהגיו כפי חקי התורה, וכל חפצו לדון דין אמת לאמתו, יהיה מותר לו לקחת שוחד; לכן הזהיר כאן כי השחד יעור עיני חכמים, כלומר: אע"פ שהוא חכם וצדיק, השוחד יעור עיני חכמתו וצדקתו, ומבלי דעת יטה המשפט, כי מטבע נפש האדם לנטות לזכות אוהבו ששחדו, והיא נטיה הצפונה בלב, לא יבינה בעל הנפש, אבל יוצר הנפשות יודע, כי השוחד מקלקל עין הלב.
והנה עדיין נוכל לטעות במאמר הזה ולומר, שהשוחד יעור עיני חכם אם אינו פקח, אבל אם השופט החכם הוא גם כן בעל שכל ובינה גדולה, לא יעשה לו השוחד מאומה, לכן אמר לעיל: "כי השוחד יעור פקחים", ובא זה ולמד על זה, שהאזהרה אפילו על שופט חכם ופקח.
לשאלות ה' ו' יש להבחין:
"דברי צדיקים" – דברי התורה, החוקים שנאמר עליהם בתהלים י"ט "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו.
(אם כן – למה לשון סמיכות?)
"דברי צדיקים" – פסק דינו של השופט שלקח את השוחד.
(אם כן – למה יקרא עדיין "צדיק"?)
"דברי צדיקים" – דברי טעונו של הצדיק בריבו, שלא נתן שוחד.
(אם כן – כיצד מסלף השוחד, שנתן בעל דברו – את דבריו?)
ולכל אחת מן הקושיות שהקשינו על כל אחד מן הפירושים יש גם תירוץ.
------------------------------------------------------------------------------------
[*] ומדוע אין לפרשו כמצווה המוטלת על השופטים יתברר להלן, ועמדנו על כך בגיליון שופטים תשי"ב: י"ח
ד"ה ושפטו את העם: מנה דיינים מומחים וצדיקים לשפוט צדק.
ר' אליהו מזרחי, מפרש דברי רש"י אלה:
"האי "ושפטו את העם" א"תתן לך" קאי, שהוא אל הממונה להושיב דיינים, כאלו אמר: מנה לך שופטים שישפטו את העם משפט צדק וזה כשיהיו מומחים וצדיקים. מומחים – שידעו הדינים, וצדיקים – שלא יעוותו הדין, ואינו צווי לדיינים שישפטו צדק".
