"והיה אם שמוע"

פרשה זו כרבות אחרות מתוך תפילותינו, בגלל היותה שגורה בפינו משחר ילדות - קשה ללומד לשים לב לפרטיה, להרגיש בקשייה, בזרויותיה, כי הלשון מחליקה על פניהם מבלי יכולת להתעכב. לכן הרבינו לעמוד על פרטי הפסוקים, על דיוקי סגנון.

ועיין גם בגיליון עקב תש"ט, וכן בגיליון עקב תשכ"א.

על ההבדל שבין פרשה ראשונה של קריאת שמע לבין השניה עמדו רבים מפרשנינו. על ההבדל בין לשון יחיד שם לבין לשון רבים פה כבר עמדו בספרי. והעיר על משמעות הדבר הפירוש:

באור לתלמיד (ירמיהו מיינשטר סג"ל, הינמן, מצורף ל"באור", ברלין, תקצ"ג):

דברים פרק יא פסוק יט:

ולמדתם אותם - כנגד מה שאמר בפרשת שמע "ושננתם לבניך" אמר כאן "ולמדתם אותם את בניכם", וכנגד שאמר למעלה "בכל לבבך ובכל נפשך" אמר כאן - "בכל לבבכם ובכל נפשכם", וכן לעניין תפלין ומזוזה.
ודע שפרשת שמע ישראל היא פרשת הייחוד, ויש בה סוד האהבה ולכן אמר בה "ואהבת את ה' אלוקיך". ופרשת "והיה אם שמע" היא סוד היראה, ולכן אמר: אם תשמעו הרי טוב, ואם לאו - וחרה אף ה' וגו'. ואולי זה הטעם שפרשת שמע נאמרה בלשון יחיד: "שמע", "ואהבת", "על לבבך", "ושננתם", "ודברת", "בשבתך בביתך", "ובלכתך", "ובשכבך ובקומך", "וקשרתם", "ידך", "עיניך", "וכתבתם", "ביתך ובשעריך". ופרשת והיה - בלשון רבים: "תשמעו", "אתכם", "אלוקיכם", "לבבכם", "נפשכם", "ארצכם", "השמרו לכם", "לבבכם", "וסרתם ועבדתם", "והשתחויתם", "בכם", "ואבדתם", "לכם", "ושמתם", "לבבכם", "נפשכם", "וקשרתם", "ידכם", "עיניכם", "ולמדתם", "בניכם", "למען ירבו ימיכם" וגו'. כי האוהב את ה' אין חלוק בלבו ואף אם יהיו כמה רבבות אנשים הם כולם כאיש אחד נחשבים, כי האהבה השלימה אחת היא, אך אם אין העבודה שלימה ולבם חלוק, ורק מחמת היראה הם עובדים, אין יראה של זה כיראה של זה ולכן נאמרה פרשה שניה בלשון רבים.

לשאלה ב -

הקושי שבו נגע רש"י בדבריו "וסוף הכבוד לבוא", כפי שלימדנו בעל דברי דוד, הוא קושי שעמדו עליו כמה פרשנים - גם בכור שור בשאלה ד - והוא: הן פרשתנו פותחת בדרישה של קיום מצוות מתוך אהבה - "לאהבה את ה' אלוקיכם", והעובד מאהבה הן הוא זה אשר עובד שלא על מנת לקבל פרס, ואם כן מה עניין השכר והעונש בפרשתנו?

לשאלה ב3-

בכל מקום שמביא רש"י כראיה או כהדגמה פסוק מנביאים או כתובים, אע"פ שישנה תופעה (דקדוקית, סגנונית, תחבירית) מקבילה גם בתורה, או שמביא הוא תחילה את הפסוק מנ"ך ורק אח"כ מן התורה, הרי שיש לדבר סיבה חשובה, ומפרשי רש"י עומדים על כך.

ועיין בראשית פרק ג פסוק ג ד"ה ולא תגעו בו (גיליון בראשית תש"ד)

ועיין בראשית פרק כג, פסוק ו ד"ה לא יכלה (גיליון חיי שרה תש"ז ד1)

ועיין בראשית פרק כג פס' ח ד"ה ופגעו לי (גיליון חיי שרה תש"ז ד2)

לשאלה ב4-

מה שאומר רש"י כאן בד"ה ואכלת ושבעת, יש להשוותו למה שאמר רש"י לד"ה ואספת דגנך, הקושי הוא אחד בשני המקומות.

באופן ברור ניסח את התשובה בעל באר יצחק:

מה שאמר בד"ה ואספת, וכן מה שאמר בד"ה ואכלת ושבעת, אינו נופל על יעוד הטובה, כי אסיפת דגן ותירוש הוא מעשה ידי אדם, ויעוד הטוב הוא צמיחת וגידול תבואות הללו. וכן השביעה נמשך מריבוי התבואה, ולכן פירשו, שמה שאמר "ואספת" הוא שאתה תאספנו ולא אויבך, ובבחינה זו הוא מייעודי הטובה, וכן מה שאמר ואכלת ושבעת, שהוא, שכל מה שתאכל יתברך במעיך, ואם כן זה הוא מייעודי הטובה.

לשאלה ב6-

אף שאלה זו, כשאלה 3ב עוסקת בדרכו של רש"י בהביאו עדים מוכיחים מפסוקי המקרא, ולא הביאם מן הקרוב (במקרה זה, לא מן התורה) אלא מהנביאים. הפתרון גם בשאלה זו, וגם בשאלה ב3 יש לחפשו בדרכו של רש"י להיצמד ללשון הכתוב. המפתח בשאלתנו הוא במילה "לאמר".