בנושא זה עסקנו גם בגיליון נח תשכ"ז. שם העמדנו במרכז גיליוננו את השאלה מה היה חטאם של דור זה? והבאנו דעות שונות בקביעת חטאם. תפישה מיוחדת של חטא הפלגה הייתה לאברבנאל, אותה הבאנו בגיליון נח תש"ך. למקומו ולתפקידו של פרקנו בתוך מסגרת סיפור תולדות האנושות כתב דברים טובים מאד בובר במאמרו "בחירת ישראל" והבאנו קטע הנוגע לפרקנו – בעלון ההדרכה של נח תשכ"ח.

בגיליוננו הפעם עסקנו במבנה הכללי של הפרשה הזו, ובייחוד בפירושי רש"י ופסוקים בודדים: דרכו של רש"י ביישוב קשיים שונים – סמנטי דקדוקי ענייני – באותו ד"ה, מובלטת יפה בפירושו למלת "הבה". ויושם לב לכך, שלא הסתפק רש"י בפירושו למלה זו בפרקנו וחזר ופרשה שוב בבראשית ל"ח ט"ז ובשמות א' י', ולא בכדי.

לשאלה ג3 נביא בזה את דברי פרשנו החשוב של רש"י באר יצחק:

ודע שבשני מאמרים שהראשון הוא הקדמה לתולדתו הנזכרת במאמר השני יש הבדל בבחינת תואר התולדה, בין אם בא מאמר הראשון מילת "הן" בתחילתו ובין אם לא קדמה לו מילת "הן". שתואר התולדה הנמשכת ממאמר הקדום בלתי מילת "הן" בראשו איננה זולתי הודעת משפט היוצא ממאמר הקדום ההוא, אבל התולדה הנמשכת ממאמר שיקדם לו מילת "הן" – הוא בדרך המתוכח, הרוצה לסתור דברי זולתו החושב בהיפוך דעתו, ומוכיח סתירת דבריו על פי ההקדמה המונחת במאמר א'.
ולפעמים התולדה מבוארת בכתוב, ולפעמים יבוא רק מאמר הא' לבדו עם מילת "הן" בראשו, והוא מאמר קצר שהנמשך נעלם ומובן מכלל מה שאחריו.
ועתה אביא דוגמאות לזה:
(שמות ו' י"ב) "הן אני ערל שפתי ואיך ישמע אלי פרעה" שמשה שאל למקום ברוך הוא: הבינני נא, איך יהי כדבריך שישלח פרעה על פי דברי את העם "הן אני ערל שפתיים ואיך ישמע אלי פרעה" בדרך הכרח שלילת משפט השומע, והתולדה מבוארת בפירוש בפסוק.
אבל מצאנו גם כן (בראשית כ"ז) "הן אחי עשו איש שעיר ואנכי איש חלק אולי ימושני אבי... והבאתי עלי קללה". בזה הנמשך שהוא "איך אוכל ללכת אל אבי" נעלם בכתוב.
וכן (דברים י' י"ד-ט"ו) "הן לה' אלוקיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה רק באבותיך חשק ה'... ויבחר בזרעם אחריהם" ומילת "רק" למעט את הקודם: וכוונת המאמר: הן השמים והארץ לה' ואיך נעשה בנפשנו שקר לה' לחשוב למשפט צדק, כי בעבור צרכו ותועלתו לקח אותנו לו לעם? והתולדה ההיא נעלמת בכתוב ומובנת ממה שנאמר אחר כך "רק באבותיך חשק" – ועל כרחך שהכוונה לא בעבור צרכו בחר בכם, רק בעבור אהבת אבותיכם...

(ומביא עוד כמה דוגמאות מעניינות).

ואחרי הנחה זו בהוראת מילת "הן" אם יתפרש פסוק שלפנינו "הן עם אחד..." כפשוטו שהתולדה הנמשכת מזה הוא מה שנאמר אחר כך "ועתה לא יבצר" ושלא בדרך תמיהה. אם כן אין זה אלא המשך דבר מדבר שלא בתואר התולדה הנמשכת ממאמר שמילת "הן" בתחילתו. (ואם נאמר שהנמשך נעלם בכתוב אם כן על כרחך יתפרש בזה: הן עם אחד... ואיך יבצר מהם להפיק זממם במרוץ הטבעי, על כן באמת: ועתה לא יבצר. ולפי זה יורה הכפל החלט התולדה ההיא, וזה אינו נופל אצל ה' יתברך אשר כל הגויים כאין כנגדו וכו'.
לכן פירש רש"י "ועתה לא יבצר" בתמיהה ועל דרך תולדות הקדמה: מאמר שקדם לו תיבת "הן", שהוא בדרך התווכחות ושלילת משפט זולתו. והמשפט המשולל הוא על דרך זה:
הן עם אחד ושפה אחת לכולם ואם כן בהתאחדות ההסכמה יפיגו זממם באין מונע ומשבית מצדם, ואיך לא יהיה ראוי אם כן שיבצר מהם המקום ברוך הוא להפיק מחשבתם הרעה.
ומאמר ועתה לא יבצר הוא בתמיהה והנמשך מזה מבואר בהדיא בכתוב אבל לפי שהנמשך הראשון ממאמר הקודם נעלם בכתוב, הוא העדר המניעה מצדם להקים מחשבתם, לכן הוסיף רש"י ז"ל (ד"ה הן עם אחד): "כל טובה זו יש עמהן שעם אחד הם ושפה אחת לכולם". ורצונו לומר, שהנמשך הנעלם הזה הוא בכוח ההקדמה. שיש להם האמצעי המספיק במה שהם עם אחד ושפה אחת לכולם להפיק זממם זה.

לשאלה ב4 נביא בזה את דברי ר' וולף היידנהיים, בפירושו לרש"י "הבנת המקרא":

"החלם" בעבור שכינוי המקום יורה גם על הפועל וגם על הפעול, כמו (שמות י"ב מ"ב) – "להוציאם מארץ מצרים" המ"ם לסימן הפעולים, וטעמן: להוציא אותם, אבל (בראשית י"ט י"ז) ויהי כהוציאם אותם החוצה – המ"ם סימן הפועלים, וטעמו: כאשר הוציאו הם, וזאת פירש הרב (=רש"י) שהמ"ם של "החלם" כמ"ם של "אמרם", "עשותם" לסימן הפועלים וטעמו: להתחיל הם...

רש"י עומד לא אחת על הבדל זה בין כינוי הנושא ובין כינוי המושא (בלשונו של היידנהיים: "כינוי המקור יורה גם על הפועל גם על הפעול") ועיין לזה:

שמות י' א' ד"ה למען שתי;

שמות כ"ט מ"ו ד"ה לשכני;

דברים כ"ט י"א ד"ה לעברך

ובהרבה מקומות, ובמקומות אלה מפרש רש"י את המקור אשר צמוד אליו הכינוי לשניים ומביא את מילת הגוף כדי לבאר שהוא הנושא ולא הנשוא:

(שמות י' א')

ד"ה למען שיתי: "שומי – (עד כאן פירוש המילה) שאשית אני"

– והוא פירוש הכינוי, שהוא "אני" ולא "אותי". ובפסוק הנ"ל מבראשית י"ט המובא בהיידנהיים לא מפרש רש"י דבר מפני שהמושא נאמר שם במפורש בצדו של הכינוי וממילא מובן שהכינוי הוא נושא ולא מושא (כהוציאם אותם).

דברי היידנהיים הברורים האלה מוכיחים עד כמה טעו מפרשי רש"י אשר לא ידעו דקדוק על בוריו כהיידנהיים, ושיבשו את הגרסה כדוגמה:

שם אפרים:

ד"ה החלם: כמו אמרם, עשיתם – להתחיל הם.
ואינו מובן ונראה לי שטעות סופר הוא וצריך להיות כמו "אמרם עשיתם התחלתם" ועל ידי מ"ם נחלק מילת "התחלתם" כשני תיבות ונכתב "התחיל הם" והמעתיק השני הוצרך להוסיף עוד למ"ד בתחילתו לתיקון הלשון (!) וכן "עשותם" – פירושו עשיתם, כן החילם – התחלתם. וכו' וכו'.

וכל זה אינו נכון והוא אזהרה גדולה למגיהי גרסאות.

לשאלה ג דברי ר' יוסף אבן כספי יובררו ללומד, אם יעיין יפה בדברי הרמב"ם מורה נבוכים סוף מאמר ב' (קטע גדול ממנו הובא בגיליון ויגש תשכ"ה).