הפטרה לשבת חזון

בהפטרה לשבת חזון עסקנו גם בשנים הקודמות, בפסוקים הראשונים של פרקנו.
ועיין בגיליונות דברים - תשי"ט, תש"ך, תשכ"א.

הפעם עסקנו ביחידת הפסוקים הפותחים ב"איכה", אותה יחידה שבגללה נקבעה ההפטרה לשבת שלפני תשעה באב.

כבר פרשנים קדמונים ראו בפסוק זו התחלת פיסקה חדשה; הן מבחינת השינוי: עד הנה דיבר הנביא בקול של מוכיח ומכאן בקול של מקונן, הן מבחינת השינוי בגוף: עבר מנוכח לנסתר, והן מבחינת נושאי דבריו, כדעת שד"ל:

עד כאן דבר לכל העם, מכאן ואילך דבר אל השופטים והשרים.

המבנה המיוחד של פסוקינו, הקבלה ניגודית מבחינת תוכנה וכיאסטית מבחינת צורתה, אינו מקרה יחיד בכתבי הקודש. כיאסטי בצורתו הוא גם הקטע של דברי ה' אל משה שמות ו' ב-ח [1], וכיאסטי בצורתו וניגודי בתכנו הוא מזמור י"ב בתהלים, כפי שהסבירו ל.א. שטראוס.[2]

כמובן אין זה עדיין אומר לפירושו של הפרק כלום אם חושפים את שלדו, עלינו להבין מהי משמעותה של קומפוזיציה מיוחדת במינה זו. רואים אנו שכנגד הקלקול בחלק הראשון הועמד התיקון בחלק השני. והפסוק הפותח ב"לכן" מבדיל בין שניהם.

וכל פרט שבו קלקלו, המוזכר בחלק הראשון, מופיע באותה מילה שנית בחלק השני בחלק התיקון, ובזה רואים בעליל שבא על תיקונו, ואילו בקלקול פותחים בהשחתת העיר כולה, ככלל בפרוט בא תחילה מעשה העם הפשוט, הקונים המוכרים, (עיין המדרש על שאלה ו') ומסיים בשופטים, ואילו בתיקון בא תחילה החשבון במנהיגות "צרי" "אויבי" שהם השרים העושקים. ונקראו "צרים" בהקבלה לשרים. ונקראו "צרי" ו"אויבי", מפני שאויבי הצדק – הם אויבי ה'. ועיין תהלים צ"ב:    

"וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן...   
כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ ה'   
כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ
יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן"

אחר-כך בא על תיקונו משאם ומתנם של הבריות והחזרת המשפט על תלו. ומסיים במה שפתח בתיקון הקריה כולה והחזרתה למצבה הראשון.

שאלה ב' יש לשים לב מכוונת גם לתלמידי בית הספר, אשר – בגלל המהירות בהם רגילים אנו ללמד מקרא, כדי "להספיק את החומר" – אין מורגלים להסתכל יפה בדימויים,[3] בביטויים המטפוריים, אלא ממהרים לרוץ מן המשל אל הנמשל. "הוא רוצה לומר בזה ש..." (ועתה יבוא מיד "הנמשל", הלקח, מוסר ההשכל), ואין שמים לב על כך "שלא אמר ש...", אלא אמר מה שכתוב לפנינו. ולמה לא נעיין תחילה בנאמר במקום לקפוץ מיד אל מה ש"רצה לומר"? גם ברחיצה, "רצה לומר" חזרה בתשובה. אך בבואו לקרוא אותם לתשובה (באותן "עשר אזהרות של לשון תשובה", עיין רש"י לפסוק ט"ו), בעודו מבליט שהכל תלוי אך ברצונם, מופיע התיקון כרחיצה במים טהורים. אך אם הקריאה לא תשמע ואם התיקון יבוא רק לאחר התערבות ישירה מצד ה' (הוי אנחם... ואשיבה...), אז יבוא רק ע"י צריפה, שהיא הבאה באש (ולא במים), באש היסורים המזככים והמטהרים.

בשאלה ו' יש לעיין יפה אם אמנם דברי הנביא על כסף ויין משל הם כדברי ראב"ע ושד"ל, או שהדברים כמשמעם והנביא נותן כאן ציור מן ההווי הירושלמי – ממש. הפרשנים החדשים סוברים כראב"ע, וכן אומר אהרליך ב"מקרא כפשוטו":

כספך היה לסגים: הדברים משל, ופרושם: טוביך וצדיקיך ספו ותמו ובא דור עקש ופתלתל תחתיהם. וכמו שנאמר אחרי כן: "ואצרוף כבור סגיך".

ובדרך זו הולכים הם המפרשים הלועזים, הם מסתמכים בזה על ירמיהו ו' כ"ז-ל', וביותר על יחזקאל כ"ב.

פסוק י"ח:      

"הָיוּ לִי בֵית יִשְׂרָאֵל לסוג (לְסִיג)
כֻּלָּם נְחֹשֶׁת וּבְדִיל וּבַרְזֶל וְעוֹפֶרֶת
בְּתוֹךְ כּוּר סִגִים כֶּסֶף הָיוּ"

פסוק י"ט:      

"...
יַעַן הֱיוֹת כֻּלְּכֶם לְסִגִים לָכֵן ..."

עד סוף פסוק כ"ב.

בפסוקים אלה משמעותם הסמלית של כסף וסיגים ברורה, אך מכל מקום אין זו ראיה מכריעה.

-----------------------------------------------------------------------------------

[1] עיין גיליון וארא תשי"ז.

[2] עיין חוברת "נפש ושיר" דברים ביום עיון לזכרו של א"ל שטראוס, "עיונים", חוברת י"ט-כ', הוצאת המחלקה לעליית ילדים ונוער, ירושלים תשי"ד, עמודים ה'-י"ב.

[3] לשאלת הדימויים עיין גם בגיליון פנחס תש"ך, שאלה ד2.