הכהנים והמשכן

אחרי היבקע הארץ ואחרי שריפת המאתיים וחמישים איש באו ישראל בטענה של "אתם המיתם", ולכן היה צורך באות נוסף. בא אות המטה אשר פרח. מעתה ידעו ישראל כי נבחרו בני אהרן לכהונה. ואולם עתה, לאחר שידעו את הגבולות אשר ניתנו לכל ישראל, ולא יאמרו עוד "כל העדה כלם קדושים", וידעו את אשר נאמר כבר במתן תורה "והגבלת את העם" (שמות י"ט י', י"ג) עכשיו בא הפחד השני. לא הפחד להיות מרוחק מכל קדוש אלא הפחד מפני קרבה אל הקדוש.

בגיליון תשכ"ח, שעסק בפרק י"ז כולו, הובאו בסופו דברי בעל משך חכמה המסתמך על דברי חז"ל – בנוגע לתלונתם הנוכחית. ונחזור עליהם בזה:

פסוק כ"ז:

"גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ"

תרגום אונקלוס:

הן מננא קטלת חרבא, הא מננא בלעת ארעא, הא מננא דמיתנא במותנא.

(ממנו הרוגי חרב, ממנו שבלעה האדמה, ממנו שמתו במגפה).

משך חכמה, (ר' מאיר שמחה מדוינסק):

תרגום אונקלוס: הא מננא קטלת חרבא, כונתו אל מה שהלכו אל ההר ויכום ויכתום עד החרמה, מפני שלא היה עמם הארון שלא מש מקרב המחנה. והנה בלא ארון – קטלת חרבא; וכל הקרב אל משכן ה' – ימות; לא קרוב טוב, ולא רחוק יפה, ואיך נעשה? האם תמנו לגוע?
ובאמת אמרו חז"ל (ירושלמי חגיגה, פרק ב'): התורה דומה לשני שבילים: אחד של אור ואחד של שלג, הטה בזה – מת באור; הנה בזה – מת בשלג. מה יעשה? יהלך באמצע!

ביתר קיצור נאמר רעיון זה בספרי להאזינו לפסוק מימינו אש דת למו, שנמשלה התורה לאש קרוב לאדם – נכוה, רחוק ממנה צונן.

דברי בעל העמק דבר שהובאו בשאלה א מתאימים לשיטתו. הסכנה שבלהט הדתי הבלתי מרוסן, הסכנה שבהתלהבות, באקסטזה שתשכיח את האדם את חובותיו היום-יומיות (שהיתה בעוכרי שני בני אהרן, שהוסיפו – כדברי חז"ל בספרא – "אהבה על אהבתם"), מודגשת בפירושו כפעם בפעם; ויפה רואה הוא שמלכתחילה יש ניגוד בין התלהבות דתית, דביקות בה' מתוך אהבה לוהטת ובין שמירה קפדנית על חובות אפורות יום-יומיות (הן ביחסים שבין אדם לחברו, הן ביחסים בין אדם למקום), ורק מעטים הם המגיעים לידי כך שעם היותם בוערים באש קדש של דבקות בה' לא תקופח ע"י כך עשייתם השקולה והמדודה הצוננת שהם חייבים בה על פי ההלכה.

כך דבריו לדברים כ"ח ט':         

"יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו"

ד"ה כי תשמור: באופן שמי שרוצה להתנהג בקדושה ודבקות, לא יחפץ להבדל ממעשה המצוות, שלפעמים הם מסירים הדבקות. אבל מכל מקום ההכרח לשמור המצוות, בין השייכים לשמים בין השייכים לאדם וחברו – והיינו "והלכת בדרכיו" – "מה הוא רחום אף אתה רחום" וכו'. ויותר נראה דהאי "כי תשמור" אינו תנאי, שהרי כבר כתוב התנאי בראש הפרשה, אלא הוא ברכה דתשיג מידת הקדושה והדבקות בה' אפילו בשעה שתשמור את מצוות ה'... ויש כמה מצוות מעשיות שאי אפשר לעשותם בשעת דבקות וסכל שכן "והלכת בדרכיו" שהוא עסקי בני אדם, ועי"כ יסיח דעתו בשעת מעשה הקדושה ודבקות, מכל מקום "יקימך ה' לעם קדוש", ומיד אחר המעשה תשיג הדבקות והקדושה כמו שהיה תחילה והוא סייעתא דשמיא וברכה, דכתיב באברהם אבינו בר' י"ח ג' בעת ביאת האורחים והוא היה מתקדש ודבק באלוקיו.

לעומת אברהם אבינו אשר ידע את ערך המעשה היום-יומי האפור ולא נסחף בגלי האקסטזה עד שהפסיק את "קבלת פני השכינה" כדי להאכיל ערביים המשתחווים לעפר רגליהם ולשמשם, לעומתו מעמיד בעל העמק דבר את אלה הרוצים להגיע לדרגה עליונה של דבקות שאינם ראויים לה בהזנחת חובותיהם המוטלים והמותאמים להם. וכן דבריו על הנזיר אשר נטמא:

במדבר ו' ט':

ד"ה וכי ימות מת עליו בפתע פתאום... ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה וכפר עליו מאשר חטא על הנפש.
ד"ה חטא על הנפש: אחרי שכתיב במת שבא בפתע פתאום, שאין שום אשמה על הנזיר מבואר שהחטא הוא שפרש עצמו מן היין, ואם לא אירע לו זו הסיבה, לא היה נקרא חוטא על הנפש, שהרי כדאי הוא להזיר עצמו מן התענוג הגשמי כדי להשיג העונג הרוחני של דביקות בה', אבל אחר שאירע לו באונס זו הסיבה. אות הוא שאינו ראוי לכך ובקש דבר שגבוה מערכו, וכיוצא בזה בארנו בפרשת קרח הפסוק (י"ז ג') "את מחתות החטאים האלה בנפשותם".

לשאלה ג יש לשים לב להוראותיה השונות של הסמיכות. שני הפרשנים תופשים את הסמיכות של "עבודת מתנה" בשני אופנים שונים. והרבה התחבטו המתרגמים איך לתרגם צירוף זה.

בובר הציע בראשונה: (על-פי כתב היד שבארכיון בובר בבית הספרים הלאומי שבירושלים)

 (גרמנית)

Als einen...

אולם הוסיף מיד שאין זה תרגום ברור כל צרכו, ואילו רוזנצווייג כותב לו כתיקון: 

.... (גרמנית)

ואולם הוא הרגיש שתרגומו של הירש הוא העזה גדולה מדי ולכן הציע: ....

(גרמנית)