תלונות ישראל

בגיליוננו לפרשת בשלח שנת תשי"ח וכן בשלח תש"ך עסקנו בתלונות בני-ישראל במדבר בכללן. הפעם יהיה כל עיסוקנו בתלונה אחת, זו של פרקנו בפסוקים ד'-ה'-ו'.

"מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר"

(י"א, ד'). 

"זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם
אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר
וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים"

 (י"א, ה').

"וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל
בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ"

הקורא דבריהם אלה יתמה, וכי זהו הציור שהצטייר במוחם על חייהם במצרים. היכן העבודה "בחומר ובלבנים בכל עבודה בשדה", היכן מרור חייהם בעבודה קשה, בעבודת פרך, והיכן השלכת ילדיהם היאורה, היכן נוגשים, מכים ומענים? האמנם אותה מצרים הנקראת בתורה בכינוי "בית עבדים" אותו כור הברזל, מצטיירת בזכרונם כבית הבראה, כבית הכנסת אורחים, בו מאכילים עוברים ושבים בכל טוב וחינם אין כסף?

הבאנו בשאלה א כמה דעות לפתרון שאלה זו. אם כי יש ביניהן כמה הנראות לכאורה האומרות אותו דבר, אך אין זה אלא לכאורה. המעיין בהן יפה יראה את הגונים השונים המבדילים גם בין התשובות הדומות. לדברי הרמב"ן בפרושו השני יש להשוות את דברי ר' אליעזר המודעי במכילתא (שהבאנו בגיליון בשלח תשי"ח שאלה א).

לתשובות הרבות כדאי אולי עוד להוסיף את תשובת הכתב והקבלה (אשר מחוסר מקום לא יכולנו להביאה בגיליון) בשם רבנו בחיי:

ד"ה: זכרנו את הדגה: לא הזכירו פה פרות החשובים, כי לא היו נותנים להם, וכן מה שהזכירו את הדגה, כי היו נותבים להם מהדגים הנבאשים, שהיו להם ארבעה או חמישה ימים משניצודו; לכן לא אמרו "את הדג" או "את הדגים", כי אם אמרו "זכרנו את הדגה", כי בכל מקום שתמצא "דגה" הוא הדג הנבאש, ממה שכתוב (שמות ז' כ"א) "ודגה אשר ביאור מתה".

ואולם עיקר גיליוננו היא שאלה א 6 – (ומקביל לה ג 2) – אשר הפותר אותה יבין את הבדלו העיקרי בין פשט לדרש (אמנם לא כל מדרש הוא מסוג זה, אבל מקומנו יוכל לשמש אב להרבה מן המדרשים המובאים ברש"י וליחסם לפשט), המתעמק במדרש חכמים זה שבו פתחנו את שאלה א יבין שהדרש אינו אלא עומקו של הפשט.

אם כדברי אברבנאל, שאפשרות זו לאכול דגים חינם ניתנה לכל מצרי, הודות לתנאי המקום המיוחדים, אם כדברי הרמב"ן שאפשרות זו היתה פריבילגיה מיוחדת לעבדי המלך – הנה יש ללמוד מדברי המתלוננים מה רב כוחו הסלקטיבי של הזכרון. הושמט לגמרי המחיר האיום אשר שולם תמורת חיים אלה של אכילת חינם, מחיר העבדות, השעבוד, העינויים, המכות, השלכת הילדים, כל התשלום הזה אשר שלמו – לא נשאר לו זכר. מה נשאר? שם בכל אופן הן אכלנו דגים חינם, אין כסף.

אולם נראה לנו שחז"ל העמיקו לראות לליבם של המתלוננים האם באמת רק בשל דגים וקישואים הקימו ישראל כל הצעקה הזאת? והאם רק זהו אשר המרידם? האין לחפש מאחורי דבריהם העוסקים בדגים ובקישואים ובבצלים מאוויים כמוסים אחרים גדולים מאלה? ידוע שציבור עלול לקבל עליו סבל ועוני ומחסור – וברצון ובהתלהבות – אם אך המטרה שלשמה עליו לקבל יסורים אלה נראית לו, והוא מזדהה איתה. ויש ומתוך ויתורים אין קץ הוא משליך רכושו, נוחיותו, בריאותו, אף נפשו ונפש בניו ובנותיו מנגד, למען אותה מטרה הנשגבה או הקדושה בעיניו. ואולם ידוע כמו-כן, שבהיות אי שביעת רצון מכרסמת בלב המונים או בלבו של יחיד, תתפרץ הנרגנות, יופיעו טענות ותביעות, דברי ביקורת ואף דברי השמצה לרגל כל סיבה קטנה ובלתי חשובה. כל קושי קטן שיש להתגבר עליו במאמץ כלשהו יצטייר כהר ההר, וכל ויתור קטן שידרש, יצטייר בנפשם כחמס וכשד הנעשה לו. אי שביעות הרצון האמיתית המקננת עמוק בלב אינה מתבטאת במפורש – אם משום שסיבתה אינה ידועה לו לעצמו, אם משום שסיבתה במאוויים פסולים, בלתי מקובלים, מבישים ומחפירים, ויש להסתירם, "להדחיקם", ובמקום להזכירם במפורש נשאים בפה המתמרדים, תואנות קטנות, נרגנות תמידית על דברים של מה בכך. המסתכל מבחוץ יתמה: וכי על דברים קטנים אלה ראוי להקים קול צעקה?! וכי בגלל קטנות אלה מתפרצת מרידה רצינית? ולא הבחין בין הנאמר בפה, בין התואנה, לבין הסיבה העמוקה המכרסמת בלב.

ואותה הבחנה היא היא שהבחינו בה חז"ל, באמרם "מאי חינם? חינם מן המצוות". לא אל מאכל ומשתה, אל דגים ואל קישואים, בין אם נתנו חינם ממש, בין אם נתנו בזול, בין אם היו טריים וטובים למאכל, בין אם היו מעופשים – לא אל אלה יוצאות עינים, אלא אל אותו חופש מדרישות תרבות ומתביעות לריסון עצמי, שבו היו חיים העבדים במצרים. "עבד – בהפקרה ניחא ליה" – אין האדון- בשלטון עבדים – מתערב בחיי עבדיו מלבד לשעות העבודה והשעבוד, אין הוא דואג לריסונו ולחינוכו. אדרבא, ככל שיהיה העבד נתון לשלטון חושיו – כן יוטב לאדון. ישתכר העבד, יכה בחבריו, יעסוק בזנות, יתהולל, יוציא את מרצו שעוד נשאר לו משעבודו "ואל ישעה בדברי שקר" של חרות, של שחרור מכבלי עבדות, ולא יחשוב על כבוד האדם הנברא בצלם המתחלל יום יום בידי נוגשיו-מעניו. אין האדון מלמדו מוסר ודעת, וכבהמת עבודה לו העבד והעבד טוב לו בכך.

ועם יציאת ישראל מעבדות לחירות – הוטל עליהם שעבוד אחר, קשה ונורא, הוטל עליהם בסיני עול תורה ומצוות; הלא הוא ריסון בחיי הפרט ובחיי הכלל, בחיי המשפחה, ביחסי שכנים. בימי עבודה ובימי מנוחה, בעניני מאכל ומשתה, בעניני כסות ולבוש- והעיקר: בעניני מין, נדרש ריסון של יצרי מין, וכל העול הזה, היקר למי שקבלו מרצון, למי שלמד תורה ואורו עיניו לראות זיוה, למי שלמד לטעום טוב טעמם, כל העול הזה – בעיני הרגילים בעבדות – עול זה של חרות, אך מעיק ומיצר. וזוהי – לדעת חכמינו סיבת כל אותן התלונות על מים, ועל לחם, על בשר, ועל דגים אשר אכלום חינם שם במצרים בעבדות. חינם? אמנם כן – שם אכלנו דגים חינם – חינם מן המצוות. פטורים מעול תורה ומצוות.

ואם נשוה למדרש חז"ל זה את המדרש שהבאנוהו בשאלה ג (ובדברי רש"י) יתברר כיצד מפרש הפשט רק את השכבה העליונה של הדברים, את הנראה לעין, ואילו הדרש יראה את הנחבא, את הכמוס, את המסתתר בין קמטי הכתובים. ויחשף את השכבה העמוקה של משמעות הדברים. הפשט יראה לעינים והדרש יראה ללבב.