הפטרה

במרכז ההפטרה הזו (שאינה קלה מבחינה לשונית – ע' כדוגמה לקושי לשוני את שאלה א) עומד הגבר הארור והגבר הברוך, ואולי זוהי ההקבלה בין ההפטרה לבין הפרשה. שניהם נתפשים מבחינת מידה אחת שבהם הקובעת את זכותם לברכה או את היותם ראויים לקללה, והיא מידת הבטחון שבהם, ביתר דיוק הכיוון שאליו מפנים את בטחונם.

בפסוקים אלה של ההפטרה (י"ז ה'-ח') עסקנו גם בגליוננו לפרשת בחוקותי תשי"ט.

לדברי המלבי"ם (שאלה ב) המבדיל בין פניה אל ה' כאמצעי להשגת ישועה לבין פניה אל ה' וקרבתו כמטרה, כתכלית שאין עוד תכלית למעלה הימנה, השווה גם את דברי המלבי"ם לתהלים כ"ז ב':

אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש: איני שואל דברים רבים לפי התחדש הצרכים, שיתחדש לכל אדם בכל עת שאלה אחרת, רפואה, מזונות, הצלה מאויב וכדומה, רק שאלה אחת שאלתי בהוה, אותה אבקש תמיד בעתיד, והוא "שבתי בבית ה' כל ימי חיי", השאלה ששאלתי רק אותה אבקש, שעל ידה אגיע לכל הצרכים הפרטיים.
לא שאל שאלה זאת כדי שע"י זה ישיג תכליות אחרות, דהיינו שלא כיון בשאלתו "שבתי בבית ה'" למען עי"ז ינצל מאויביו או ימצא כל צרכיו, שאם כן השאלה אינה הבקשה, כי (במקרה זה היתה) בקשת לבו שימצא צרכיו הגם ששאלת פיו הוא שבתו בבית ה'; (אבל לפי מה שהוא אומר כאן) רק השאלה היא עצמה הבקשה והוא גוף התכלית הנרצה אצלו. ועל זה אמר: ,אחת שאלתי" וגם "אותה אבקש", כי מה שאשאל שבתי בבית ה' הוא "לחזות בנועם ה'" ואין בלבי כונה אחרת.

השאלה האחרונה קשה מאד, ונראה שהתייאש האברבנאל מלפותרה, ולכן כתב על סגנונו של ירמיהו מה שכתב. אולי נוכל להיעזר בפתרון שאלה זו והדומות לה בפסוקים אחרים בדברי א"ל שטראוס, "בדרכי ספרות", עמ' 69 (בניתוח של מזמור כ"ג, ואשר גם שם מצויה אותה תופעה):

יפה מכנה הדקדוק העברי לגוף השלישי בשם "נסתר" ולגוף השני – "נוכח". בשעה שאנו מדברים באיזה נושא (בנסתר), עדיין הוא כמסתתר במרחק האובייקטיביות; בשעה שאנו מדברים אליו, הוא לובש דמות אישית, ניצב מולנו פנים אל פנים, נעשה נוכח לנו. המשוררים השתמשו לא אחת בכח זה, כדי להרחיק מעלינו או לקרב אלינו את הנושא. (ועיין בפיוט הקטן לר' יהודה הלוי "ייטב בעיניך", ובתהילה "הלי תעש" לר' שמואל הנגיד, וכן בשיר "מלאכי הפנים" בפתיחת הפרולוג בשמים בפאוסט לגיתה).

אולי יועילו הדברים למצוא פתרון גם לשינויים המרובים מנוכח לנסתר בפרק ב' בירמיהו וכן במקומנו.