טומאת יולדת+הפטרת מחר חודש

פרשיות אלה העוסקות בדיני טומאה וטהרה קושי מיוחד בהן, כי דיני טומאה וטהרה פליאת דעת הם ממנו. לא נוכל לבוא עד חקרם. כדי למנוע אי הבנות, העלולות להווצר ע"י שימושי לשון בביטויים "טמא" ו"טהור" בזמן הזה, עלינו להבליט שהתורה אינה מזהה טהור וטמא עם "טוב" ו"רע" או עם "קדוש" ו"חוטא".

טוב להתחיל שיעור זה בהערת ר' דוד הופמן למבנה פרשתנו ולסדר העניינים וקישורם זה בזה בפירושו לויקרא (בתרגום העברי חלק ב, רמ"ס):

בעלי חיים מטמאים רק במותם, כל עוד הם בחיים אין אחד מביא טומאה. אולם האדם נמצא גם בחייו במצבים שבהם יכול לשמש מקור לטומאה (אב הטומאה). בפרק הקודם למדנו, כי בן אדם יכול לטמא ע"י מגע בנבלה בדרגת ראשון לטומאה אפילו בחייו. הפרקים הבאים עוסקים בכל אותם המקרים, שבהם יוצאת הטומאה מגופו של האדם.
החמורה שבטומאות אלה היא טומאת צרעת, ולכאורה היתה צריכה השורה של טומאות להתחיל בטומאה הזאת. אולם מכיון שבן אדם מביא לאמו מיד ביציאתו לאויר העולם את הטומאה, ודוקא ברית המילה מטילה עליו את היעוד להזהר במשך חייו מלהטמא, לכן חשבה התורה לנכון, להתחיל את הסדר באותו סוג הטומאה, אשר האדם גורם אותו מיד בהולדו.

ואולם באופן אחר מסביר המדרש את סדר הפרשיות, והשווה שאלה א.

לשאלה ב העוסקת בטעם מצוות המילה, עיין גם גיליון תזריע-מצורע תשט"ז, המוקדש כולו למצוות מילה. ועיין שם בייחוד דברי בעל עקדת יצחק ב"תועלת הששי" (שאלות א4, 5).

יש להעיר לשיחה זו שבמדרש תנחומא היא אחת מכמה שיחות שנשארו במקורותינו, שבין ר' עקיבא לטורנוס רופוס שתחת רשותו היה ר' עקיבא תפוס במאסר, לפי דעת חוקרי המדרשים הן בהחלט היסטוריות. ואלה דברי בכר (אגדות התנאים, כרך ראשון חלק ב' פרק י"ב):

נשארו אחדות מהשיחות הדתיות שהיו ביניהם (בין ר"ע ובין טורנוס רופוס) ושאין כל סבה לחשוב שהן בדויות. כנראה היתה לרופוס ידיעת מה בכתבי הקדש ובחוקי עם ישראל, שבשבילה מנו אותו לתליין ומרצה. שתי שיחות ישנן על דבר שתי מצוות שהן ברית בין ה' ובין ישראל וערכן גדול מאד בעיני העם, ועליהן גזרו הרומאים בימי השמד בפקודה נמרצת, והן מצוות שבת ומילה.

(השיחה על השבת גמ' סנהדרין סה ע"ב. ואף שאלה זו שאל טורנוס רופוס את ר"ע).

בהתאמה לשיחה הנ"ל (=זו המובאת בשאלה ב) בא מאמרו של ר"ע (בראשית רבה מ"ו) על דבר מקום הערלה.

ארבע ערלות הן: נאמר ערלה באזן (ירמיהו ו' י') "הנה ערלה אזנם משמוע"; ונאמר ערלה בפה (שמות ו' ל'): "הן אני ערל שפתיים"; ונאמר ערלה בלב (ירמיהו ט' כ"ה): "וכל ישראל ערלי לב"; ונאמר ערלה בגוף (בראשית י"ז י"ד): "וערל זכר". ונאמר לו (=לאברהם) (בראשית י"ז): "התהלך לפני והיה תמים". אם ימול מן האוזן אינו תמים; מן הפה אינו תמים; מן הלב אינו תמים; ומהיכן ימול ויהיה תמים? הוי אומר: זה ערלת הגוף.

לדברי איזיק הירש וייס, "דור דור ודורשיו", "גלוי לכל מבין" שמדרש זה אינו אלא מדרש פולמוסי נגד הנצרות שבטלה את המילה.

לשאלה ד השווה גם גיליון תזריע תש"ג.