הפטרה לשבת זכור

אפתח במה שכתבתי למורה בעלון ההדרכה לשנת תשי"ט שבת זכור:

הבא ללמד פרשת זכור אל יסתפק בפתרונות קלים המצדיקים את מצוות "מחה תמחה" ובוודאי אין לתרגם מצווה זו ללשון חילונית של "צו ההיסטוריה", או לפרזיאולוגיה זולה כמו "הגשמת החזון דורשת יצירת המציאות. קיום הרעיון הנצחי, האוניברסלי, דורש ראשית כל את הקיום הפיסי של האומה הנושאת את הרעיון הזה", או משפטים כגון "דורות על דורות משך אלפים בשנים חינכו יהודים יראי שמים את ילדיהם על ברכי התנ"ך, אך משחק הגורל רצה שדווקא צעיר יהודי בישראל המתחדשת ימצא בו " בעיות חינוכיות מסובכות" (דעות ז' עמוד 58) – הם אינם דרך ללימוד רציני של פרקים קשים בתנ"ך מסוג זה הכוללים לא "בעיות חינוכיות מסובכות" במרכאות אלא בעיות חינוכיות ומוסריות מסובכות בלי כל מרכאות. וכל פרשנינו הגדולים החל מחז"ל ועד לאחרונים התלבטו מאוד בכך, כיצד התורה אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום תצווה במקרים מסוימים צווים נוראים ואיומים. כל מורה אשר ינסה לסתום פי תלמידו המקשה, המתלבט, המתקומם, בטענה כי "דורות על דורת במשך אלפים שנה" למדו ולימדו פרקים אלה ולא התקשו "ורק אתה מקשה קושיות", מוציא דיבה על דורות אבותינו, על פרשנינו הגדולים ויוצר רושם מוטעה לגמרי כאילו תהום פעורה בין כל דורות לומדי המקרא אשר כביכול לא חלו ולא הרגישו ולא שאלו ולא הקשו ובין דורנו המתקשה. ודווקא לימוד הפרשנים הגדולים שבכל הדורות הוא תריס מפני סכנה של טעות זו, שהרי לימוד זה מראה ששאלותינו ולבטינו וקשיינו היו שאלותיהם ולבטיהם וקשייהם.

            אין למורה להרשות לתלמידיו לעבור בקלות על המוראות ועל האימים שבפרשת זכור ושבהפטרת שבת זו, ואין להרשות להם להגיב על דברים אלה ב"בסדר גמור" החביב על הרבה תלמידים היום. הפסוק (דברים ד' כ"ד) "כי ה' א-לוהיך אש אוכלה" אינו הסבר למצוות בלתי מובנות אלא מזכיר לנו את חוסר יכולת הבנתנו.

            גם כי יש להתנגד לכל מיני אנלוגיות מוטעות ופסולות (על דרך של אקטואליזציה זולה) שהרי כבר אמרו חז"ל "שבא סנחריב ובלבל כל האומות" ואין עמלק כמשמעו קיים היום. אך יחד עם זה יש לומר שחד פעמיותה של מצווה זו מקלה את חומרת הקושיה – אך עדיין אינה פותרת אותה.

הגיליון ההוא (תשי"ט) היה כולו מוקדש לשאלה ההיא, והובאו שם דעות שונות בעניין זה. גיליוננו פונה לפסוקים בודדים שבפרקנו.

לשאלה א יעיר המורה את תלמידיו לכך, שיש להפריד בין שאלת הביטויים האנטרופומורפיים בכלל הקיימת גם במקומנו (כיצד יתכן לייחס לקב”ה חרטה על מעשיו?) אשר פותרים אותה פרשנינו בדרך כלל ב"דברה תורה כלשון בני אדם" ובין שאלת הסתירה שבין פסוק לפסוק אשר יש לטפל בה כאן באופן מיוחד. ועוד: פסוק כ"ט נראה כעומד בסתירה לא רק לפסוק י"א שבפרקנו אלא גם לשורה שלמה של פסוקים במקרא כגון: בראשית ו' ו'-ז'; ירמיהו י"ח ח', יואל ב' י"ג; יונה ד' ב' ועוד ועוד.

קאסוטו, מעיר בהתאם בפירושו לפרשת בראשית את ההערות העקרוניות הבאות:

על הרוב מאריכים המפרשים את הדיבור על השאלות הכרוכות בביטויים האנטרומורפיים שבפסוק זה.
שאלות אלה אינן מתעוררות אלא מתוך השקפות מאוחרות, והטיפול בהן מיותר למי שאינו רוצה אלא להבין את דברי התורה.
התורה לא נועדה להוגי דעות, אלא לעם שלם, שאין לו ערך בספקולציות פילוסופיות או תיאולוגיה; היא מדברת כלשון בני אדם, בפשטות ובתמימות, ואינה חוששת לדיוקים שהקוראים המאוחרים, הרגילים בדרכי מחשבה זרות לה בהחלט, יוכלו להסיק מתוך דבריה.

ואולם נראה לנו שזו גישה פשטנית מדי, ויקשה מאוד לומר על ספר זה שהוא "הישרת הראשונים והאחרונים" (מורה נבוכים מאמר א' פרק ב') ושלדעת הרמב"ם בוודאי אי אפשר:

"לעבור עליו בקצת עתות הפנאי מן השתייה והמשגל, כעברך על ספר מספרי דברי הימים או שיר מן השירים"

-  שהוא נכתב בכוונה להתאים עצמו ל"המון העם" ושהוא מדבר "בפשטות ובתמימות".

בניגוד לקאסוטו – החוקר בנו יעקב, בספרו "גנזיס" רואה ב"נחמת הא-ל" את אחד מן העקרונות הגדולים בתורתנו, בדתנו, המורה שדרכי תשובה לא ננעלו ושביטול הגזרה - הוא חסד הבורא – אפשרי. ואלה דבריו:

בלי מושג כזה (של "הא-ל הנחם" על הרעה או על הטובה לגבי האדם שהשתנה) על ה' – אין דת חיה, אין תשובה, אין כפרה. וה"ינחם" של פסוקנו משמעו: אחרי שפנה האדם כולו לרוע, לחמס, כפי שהוכח בשיפוט הא-לוהי (וזהו "וירא"), הרי שה' – אשר לא למען עשיית הרע "עשה" עמו כל טוב "בארץ" – נאלץ לשנות יחסו לאדם, אשר השתנה הוא כולו לרעה.

ויש ללמוד בעיון רב את דברי ירמיהו בפרק י"ח להבנת רעיון זה.

השאלה ב ו-ג עוסקות בשאלות לשון, מי שאינו מכיר את הביטוי "משרת לשנים" יעיין בדברי ראב"ע, וארא ו' ג':

ד"ה וארא: יש מלות מושכות עצמן ואחרות עמהן (וזהו מה שנקרא גם בפי פרשנים "משרתות עבור שנים"), גם כן אותיות, כמ"ם (בראשית מ"ח כ"ה) "מא-ל אביך ויעזרך ואת ש-די" שהוא "ומאת ש-די" וכו'.

שאלה ד ביסודה שאלה תחבירית. מי הנושא?

ועיין גיליון לך לך תשי"ז ג.

וכן ויגש תשי"ח א.
וכן וישב תש"ו א.
ועיין גם דברי המפרשים למלכים ב' פרק ג' כ"ז!