אשת יפת תואר

דיני אשת יפת תאר העסיקו ואף הדהימו רבים מפרשנינו, שנסחו את תמיהתם באופנים שונים; כך פתח בעל אור החיים את פירושו הארוך לפרשתנו בתמיהה:

צריך להעיר בעניין: למה יצו ה' כדברים האלה לטמא אדם עצמו בבת אל נכר ובפרט בעת מעשה הנס (הניצחון במלחמה), במקום שצריך להוסיף טהרה ודבקות בה', יתיר לעשות מעשה כיעור השנואי אצלו יתברך, וזה יפעל הרחקת דבקותנו בו יתברך. בשלמא אכילת איסור (=אכילת מאכלים אסורים שימצאו צבאותינו בשלל אויביהם ברגע הכיבוש) מצינו לרמב"ם ז"ל שנתן טעם: אם ירעב, והוא טעם נכון, אבל מעשה זה (=לקיחת השבויה לאישה) יתעבנו עושנו. ורז"ל אמרו: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע". ומן הראוי היה להכניעו ולאבדו מלב עם קודש בזמן ההוא אשר מלכם בראשם להלחם להם.

ולא מצא לו הסבר אחר לתמיהתו אלא על דרך חכמת הנסתר ואין לנו עסק בנסתרות. רבים מחכמינו הסבירו היתר זה של דבר "השנואי אצלו יתברך" על דרך פשרה עם חולשת האדם ומתוך רצון להוליך תאוותו אל אפיק רצוי יותר על ידי הגבלות מהגבלות שונות. (ויש המפרשים גם רשות נשואי נשים רבות בתורה על דרך זו של עשיית פשרה עם חולשת האדם תוך הגבלות רבות וחינוך האדם עד אשר לא יזדקק עוד אל היתר זה שניתן לו "כנגד היצר הרע").

ואלה דברי הרב קוק, בעניין זה של הפרשה* (בהקשר אחר, בהקשר של מתן רשות לנח לאכול בשר, אף על פי שלדעת הרב אין התורה מעיקרה רוצה בשפיכת דם בעלי חיים, ואדם הראשון לא הותר באכילת בשר):

זאת היא מעלתה של המוסריות כשהיא מחוברת למקורה האלוקי (=דהיינו מוסריות אוטונומית, הנובעת ממצפונו של אדם), שיודעת היא עת לכל חפץ, ולפעמים היא כובשת את מעינה בשביל לקבץ כח לתקופות הבאות, מה שלא יוכל קוצר רוחה של המוסריות המנותקת ממקורה לשאת ולסבול. (=כלומר שאינה יודעת פשרות).

וכן יסביר את התמיהה שהבאנו בשם בעל אור החיים.

ר' יצחק עראמה, עקדת יצחק שער ע"ט:

ולזה לא התירה (=התירה אותה) הכתוב, רק לרצות את היצר הרע, כי ידוע לפניו יתעלה שאם לא יתירנה לו, ישאנה באיסור. אמנם סידר לו אופן לקיחתה בעניין כזה שתגבר יד שכלו על יצרו הזונה ויכבש לפניו מעט מעט עד שימנע ממנה לגמרי, או אם יקחנה, יהיה בהסכמה השכל והדת כאחת הגיורות הצדקניות שבישראל.

אמנם בטעם פרטי המצוות ישנם חילוקי דעות עמוקים מאוד בין הפרשנים, כפי שיראה בגיליוננו בשאלות ב ו-ה. רבים הפרשנים התופשים את כל פרטי העשיות המצוות כאן כאמצעים להרחיקו מעליה עד שלבסוף ישלחנה לנפשה ולא ישאנה. ומגמת כל ההגבלות הן למנוע נשואי תערובת. ואילו יש הרואים בהגבלות האלה דרכי רחמים וחסד ועידון היצר הפראי לבל יעשה בחלש ממנו, בזה הניתן (ביתר דיוק הניתנת) למרותו כאוות נפשו. שתי התפישות השפיעו גם על פרטי הפירוש הלשוני. יעויין בספרא ובמפרשים הדעות השונות למילים "ועשתה את צפרניה", וכן יושם לב להבדל במגמת הפירושים של "והבאת לתוך ביתך" (הרמב"ם, העמק דבר בגיליוננו ואפשר להוסיף עליה עוד את המגמה ההפוכה מזו של הרמב"ם בדברי רש"י) וכן יעויין בהבדל שבין רש"י לשד"ל בפירוש הציווי "והסירה את שמלת שביה מעליה".

רש"י:

לפי שהם נאים, שעובדי כוכבים בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עמהם.

שד"ל:

היא שמלה של שק שנתנה עליה בבוא האויב בעיר והיתה נקראת שמלת שבי, כי היו לובשים אותה בראותם כי כלתה להם הרעה.
והנה מאחר שבדעתך לקחתה לך לאשה, לא תניחה בניוולה, ואף על פי שתניח לה לבכות את בת אביה, תפייסנה בדברים ותודיע לה שאיננה בשביה.

-----------------------------------------------------------------------------------

*) הרב א.י. קוק: מתוך "טללי אורות" "תחכמוני" של אגודת הסטודנטים בשוויץ תר"ע פרק ח' ונדפס מחדש בספר "לחי רואי" מרכז הרב ירושלים תשכ"א.