מאכלות אסורים

בזמן האחרון רבו מבין החוקרים כל אלה הטוענים שלא הדמיון, לא המשותף שבסמלים, בביטויים, במנהגים, שבדתות שונות של המזרח התיכון, לא המשותף הזה הוא הקובע את אופיים אלא דווקא המיוחד – הבלתי שווה שבתוך המשותף, הוא הקובע את אופיים.

היה זה חוקר המזרח הקדום המפורסם H.Frankfort בהרצאתו על הדומה ועל השונה, שהדגיש חשיבות ההסתכלות המדויקת בפרטי אגדות, טקסים, תפילות, שבין אמונות המצרים ובין אמונות הבבלים על מנת להכיר את אופיו המיוחד של כל עולם, ואת ההבדל – התהום המפרידה בין אמונת ישראל לבין אמונות כל העולם האלילי (*). הוא מתנגד בזה לדרכם של החוקרים, והם היו הרוב בסוף המאה הקודמת ובתחילת המאה הזו, אשר במצאם דימיון מה חיצוני שבין מוטיבים אגדיים, או נוהגי חיים – מיד הוציאו מסקנתם על עולם אחיד – באמונות ודעות, מבלי לבדוק אם מתחת לקליפה דומה לא מתחבר גרעין שונה בתכלית.

דבר זה נוגע לפרשתנו, באר איסורי מאכלות אינם מיוחדים רק לנו ולתורתנו אלא מצויים גם בדתות אליליות. אך יותר מן הדמיון חשובה לנו ראיית ההבדלים. כבר ר' דוד הופמן העמיד אותנו על כך. ובזה מובאים דברי הפולמוס שלו (הובאו בגיליון שמיני תשי"ג):

ר' דוד הופמן, בפירושו לויקרא עמוד רט"ז (התרגום העברי הופיע במוסד הרב קוק תשי"ג):

יש חוקרים מבין האחרונים החושבים שחוקי המאכלות האסורים אינם מיוחדים לעם ישראל לבדו אלא שאולים הם אתו מעמי מזרח אחרים. כך הראו אחדים מהם שההבדלה בין בעלי חיים טהורים לבין טמאים מקורה בדת הצנדית. לפי זו, שמניחה שיש שתי רשויות בבריאה כולה. אורמוזד הוא אל כל טוב ואחרימן אל הרע. יצירתו של אורמוזד טהורה וקדושה ואילו מה שבא מאחרימן הוא טמא ומסואב. אולם דעה זו תיראה לאחר בחינה מעמיקה כבלי יסוד וכהבל...
ראשית: בתורת משה אין המושגים "טהור" ו"קדוש" מזדהים זה עם זה כמו בדת צורואסטר. ועוד: לפי דת צנד מחולקת כל התבל לשני עולמות שנזכרו לעיל, ולזה אין שום זכר בחוקי התורה. כאן מדובר על הבדלה בין "טהור" ו"טמא" רק בשטח קטן. וגם בפרטים אין התאמה ביניהם. כך, למשל, כל הבהמות החד-פרסיות (שאינן מפריסות פרסה) כגון הסוס והחמור וכו' והכלב והשועל ועוד הם לפי חוקי צנד חיות טהורות, ואילו לפי התורה בן משתייכות לחיות הטמאות.
ומלבד זה ההבדל הקיים בין בעלי חיים טהורים לבין טמאים הוא בזה, שהללו מותרים באכילה והללו אסורים, ואילו לפי דת צנד – אוויסט: החיות הטמאות הן אויבי האל שמצווה לרדפן ולהכריתן, בעוד שמצווה היא לטפל בחיות הטהורות ולהגן עליהן. ובכלל יש להעיר, כי לפי התורה הטומאה היא דבר שבמציאות רק ביחד לאדם (נאמר במקור: nur als etwas fuer den Menschen subjektiv Existierendes) ולא כמו בדת צנד, שלפיה היא מושתת בטבע הבריאה... (und nicht als etwas objektives, in der Schoepfung begruendetes...)
הן אסורות באכילה, אין אף רמז קל לכך שיש לרדוף את בעלי החיים הטמאים, אלא אדרבא... (החוק מצוה לרחם עליהם)...
אין שום דבר משותף לדת צורואסטר והתורה, אלא רק בזה שבשתיהם נמנים בעלי החיים מהם טהורים ומהם טמאים... והרי כל העמים העתיקים הבדילו בין טהור וטמא, בפרט במערכות בעלי החיים. ואמנם בזה ירמוז על קיום מסורת ידועה משותפת לכל העמים...

את דברי ר' דוד הופמן אלה יש לצרף לדברי יחזקאל קויפמן שהובאו בשאלה א1. לטעם השני הניתן בדברי שד"ל (שאלה א2) יש להשוות את דברי מדרש תדשא לאסור אכילת פריו של עץ הדעת, שהוא הראשון מאיסורי מאכלות בתורה:

מדרש תדשא פרק ז':

ולמה צוה אותו הקב"ה שיאכל מכל עץ הגן ומנע ממנו אחד מהם? כדי שיהיה רואה אותו תמיד וזוכר את בוראו ומכיר שעול יוצרו עליו ושלא תהא רוחו גסה עליו.

יש להעיר עוד, כי התפישה הבנאלית והבלתי נכונה שטעם המצוות האלה (וכן רבות אחרות) אינן אלא לשם הבדלה בין ישראל לעמים, דהיינו לשם חיזוק קיומנו הלאומי בגולה – טעם זה המודגש כל כך בבתי הספר הכלליים עוד היום – אינו אלא טכסיס לשחרר אותנו מחיוב המצוות היום כשאנו בארץ "ואין אנו זקוקים עוד לסימני היכר כאלה".

------------------------------------------------------------------------------------

(*)        H. Frankfort: Similarity and Non-Similarity in Near Eastern Religions
                 H. Frankfort: Before Philosophy, penguin 1954.

                        The Emancipation of Thought from Myth.