הפטרה לשבת זכור

בהפטרה זו של פרשת זכור עסקנו בגיליון לפרשת ויקרא תשי"ט, ושם עמדנו על חלקו הראשון של הפרק ובייחוד במהות חטאו של שאול, בשאלה הגדולה של רחמים הנחשבים לחטא. עיין שם ובייחוד בעלון ההדרכה. הפעם עסקנו רק בשני הפסוקים והרחבנו את היריעה ליחסם של הנביאים לקרבנות. להבנת דברי הרמב"ם יובאו בזה תחילת דבריו, אשר לא הספיק המקום שם להביאה:

הרמב"ם מורה נבוכים מאמר ג' פרק ל"ב:

שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום; ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהורגל בו פתאום. וכאשר שלח ה' משה רבנו ע"ה לתתנו ממלכת כהנים וגוי קדוש בידיעתו ית'... כמו שאמר "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל", ולהנתן לעבודתו כמו שאמר "ולעבדו בכל לבבכם" ואמר "ואותו תעבודו", והיה המנהג המפורסם בעולם כולו, שהיו אז רגילין בעבודה הכוללת אשר גדלו עליה להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם, אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם – לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריותיו, שיצוינו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם, שהוא נוטה תמיד למורגל. והיה דומה אז כאלו יבוא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת ה' ויאמר: "ה' צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה!" ומפני זה השאיר ה' מיני עבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולענינים דמיוניים שאין אמתות להם, לשמו ית' וצונו לעשותן לו, ית', רצונו לבנות היכלו "ועשו לי מקדש", ושיהיה המזבח לשמו ושיהיה הקרבן לו "אדם כי יקריבו מכם קרבן לה', ושישתחוו לו ושיקטירו לפניו, והזהיר מעשות דבר מאלה המעשים לזולתו... והגיע התחבולה בזאת הערמה האלוקית, שנמחה זכר עבודה זרה. והתקיימה הפנה הגדולה האמתית באומתנו והוא מציאות ה' ואחדותו. ולא יברחו הנפשות וישתוממו בבטל העבודות אשר הורגלו בהן – ולא נודעו להם עבודות זולתם. (ישתוממו – ישארו שוממים, ריקים, מחוסרי תוכן).
ואני יודע, שנפשך תברח מזה הענין בהכרח בתחילת המחשבה ויכבד עליך ותשאלני בלבך ותאמר לי:, איך יבואו מצוות ופעולות עצומות מבוארות מאד והושם להם זמנים והם כולם בלתי מכוונים לעצמם – אבל הם מפני דבר אחר, (לשם תכלית אחרת), כאלו הם תחבולה שעשה ה' לנו להגיע אל כונתו הראשונה. ואיזה מונע היה אצלו לצוות לנו כונתו הראשונה ויתן לנו יכולת לקבלה? ולא היה צריך לאלו (=הקרבנות) אשר חשבת, שהם על צד הכונה השניה? – שמע תשובתי, אשר תסיר מלבך זה הספק, ואגלה לך אמתת מה שעוררתיך עליו, והוא שכבר בא בתורה כמו זה הענין בשוה:
והוא אמרו (שמות י"ג): "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים... ויסב אלוקים את העם דרך המדבר". וכמו שהסב ה' אותם מן הדרך הישרה, אשר היתה מכוונת תחילה, מפני יראת מה שלא היו יכולים לסבלו לפי הטבע, אל דרך אחרת עד שהגיעה הכונה הראשונה – כן צוה בזאת המצוה אשר זכרנו (=הקרבנות) מפני יראת מה שאין יכולת לנפש לקבלה לפי הטבע, עד שיגיע הכונה הראשונה והיא השגתו ית' והנחת (=עזיבת) ע"ז.
כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחמר ובלבנים והדומה... ואח"כ ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי ענק פתאום – כן אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מן העבודה ומעשים מורגלים (שכבר נטו אליהם הנפשות, עד ששבו במושכל ראשון) ויניחם כולם פתאום.
וכמו שהיה מחכמת ה' להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה, כמו שנודע שההליכה במדבר ומעוט הנאות הגוף מרחיצה יולידו הגבורים והפוכם (=הפנוק, הנוחיות) יולידו מרך לב; ונולדו גם כן (במדבר) אנשים שלא הרגלו בשפלות ובעבודות; וכל זה היה במצוות אלוקיות ע"י משה רבנו "על פי ה' יחנו על פי ה' יסעו"... כן בא זה החלק מן התורה (=תורת הקרבנות) בתחבולה אלוקית, עד שישארו עם מין המעשה מורגל, כדי שתעלה בידם האמונה אשר היא הכונה הראשונה...

לשאלה זו של יחס הנביאים לקרבנות נביא בזה קטעים מתוך דברי יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך שלישי (ספר ראשון), עמוד 80:

באידיאה הישראלית גלום היה שנוי ערכים דתי יסודי. (שנוי נגד העולם האלילי). את היחס שבין האל ובין העולם היא יכולה לתפוס רק תפיסה אחת: חסד. העולם הוא רצון האל, הגשמת דברו, גלוי של מדת החסד והטוב... הדת היא מתנת חסד, שנתן האל לאדם כדי לרוממו ולהעלותו. בה גלה האל את עצמו, את "שמו" לאדם, בה הודיע לו את "דרכיו", את מדותיו, את רצונו. האידיאה הזאת בטלה את הערכת הפולחן כערך מוחלט ועליון, כמו שמעריכה אותו האלילות. באלילות יש לפולחן ערך על-אלוהי, בפולחן (האלילי) תלוי גורל חיי האלוהות. במקדש (האלילי) שומר הכהן את משמרת סוד חייהם, מותם ותחייתם של האלים. הקרבן הוא "טבור העולם", הוא גורל האלים! והחג הוא חג חייהם של האלים עצמם, ואלו לפי אמונת ישראל אין לפולחן שום ערך על-אלוהי, ואין "גורל" האל תלוי בו בשום בחינה. תורת הפולחן הישראלית אינה אלא מצוה אלוהית, מגלויי החסד האלוהי. אין לאל "צורך" בה, היא רק מתנת קודש לאדם. תכליתה לשמש סמל וכלי למשמרת דעת האלוקים, שנתן האל לאדם, אמצעי לקדום שמו, מזכרת בריתו. מפני זה ערך הפולחן הוא לא מוחלט אלא מותנה. ערכו בהיותו סמל לחסד האלוקי ולבריתו עם האדם, ואם ניטל ממנו ערך זה, באשמת האדם, הרי הוא נהפך לכלי ריק, לחרס נשבר... הפולחן הוא לא חסד האדם עם האל אלא חסד האל עם האדם...

שם, כרך שלישי (ספר שלי), עמוד 444:

הדרישה של ירמיהו מתאימה לכל מטבע בבואתו: לא זבח, אלא כל דברי הברית. הניגוד הוא: מעשה פולחן חיצוניים לעומת אמונת אמת וקיום נאמן של התורה. שירמיהו אינו שולל במיוחד את פולחן הקרבנות נמצאנו למדים מי"ד פסוקים י"א-י"ב: עם "עולה ומנחה" הוא כולל כאן רנה ותפלה. והלא ירמיהו עצמו מתפלל, וגם מצוה הוא על תפלה (כ"ט ז...) ..אם ירמיהו אומר, שהאל אינו רוצה בעולה ומנחה של "העם הזה" (י"ד י"א-י"ב) אין זה אלא מפני שמעשיהם רעים, ואם הוא אומר, שזבחיהם לא ערבו לה', מפני שלא הקשיבו אל דבריו (ופסוקים כ'-כ"א), הרי הוא רומז (בעקבות הושע ט'), שאם הם מקשיבים, זבחיהם ערבים לו...

שם, עמוד 443:

...לשולל פולחן הקרבנות עשתה אותו (את ירמיהו) רק התאולוגיה הנוצרית-הליברלית ע"י מחיקות והשמטות, כמנהגה.

עוד יש לומר: יתכן שהעמדת הקרבן במקומו הראוי לו והגבלת ערכו לעומת ערך השמיעה בקול ה' מובנת ביותר לשמואל הנביא, אשר בעיניו ראה את הארון עצמו נופל בשבי בידי האויב והבין (כדברי המלבי"ם), "כי ארון הברית אינו תכלית לעצמו רק בעבור ישמרו את הכתוב בו". וראה את הסכנה בההפך האמונה בכח ארון וכלי משכן "נקחה אלינו משילה את ארון ברית ה' ויבא בקרבנו יושיענו מכף אויבנו", לתחליף לפשפוש במעשים ולעשות תשובה.