מצות תפילין

במצות הנחת תפילין עסקנו גם בגיליון בא תשט"ז ויש לעיין שם ולצרף את הדברים לגיליוננו. בייחוד יש להתעמק בדברי הרב קוק בטעמי מצות תפילין שהובאו שם!

דברי הרמב"ן כאן – יש ללמדם בעיון. דעתו של הרמב"ן שניסי מצרים (ובכלל מעשי הנסים) באים להכחיש דברי הכופרים לסוגיהם, קבל אותה ומסרה בדרך פשוטה יותר (כדרכם) האברבנאל בהישענו בחלקו על אותם הפסוקים שנשען עליהם הרמב"ן. ולשם עזר להבנת דברי הרמב"ן יובאו בזה:

אברבנאל, (בהסבירו את סדר המכות ואת מבנה פרשתנו):

פרעה היה חולק על משה בשלושה שורשים: משה הניח מצירות סיבה ראשונה מחויב המציאות מעצמו, ופרעה הכחיש מציאותו באמרו (שמות ד', ב') "לא ידעתי את ה'"; והשורש השני הוא, שמשה הניח שהאלוה משגיח בכל דרכי בני האדם לתת לאיש כדרכיו, ופרעה כחש זה באמרו (שם, באותו פסוק) "מי ה'?!" והשורש השלישי, שמשה הניח שהאלוה המשגיח ההוא ובפרט כרצונו ופרעה הכחישו באמרו (שם, שם) "מי ה' אשר אשמע בקולו" רצונו לומר: מה יכולת יש בו שאכנע לפניו לשמוע בקולו? הנה מפני זה באו המכות מכוונות לאמת שלושת השורשים האלה: לאמת מציאות האל באו שלוש המכות הראשונות; לאמת השורש השני, ר"ל שיש שם אלוה משגיח ומנהיג באו שלוש המכות השניות; - ואמנם השלוש מכות האחרונות באו לאמת השורש השלישי, והוא היותו יתברך יכול לשנות הדברים הטבעיים כרצונו.

לפי דברי הרמב"ן יחסו של נס יציאת מצרים לתפילין הוא כיחס הנוזל החי, התוסס, הלוהט אשר בהצטננו נקפא ונקרש – אל הגבישים המשוכללים המופלאים בצורתם הקיימים לעד. החויה הלוהטת של אהבת ה' שנתגלתה לדור יוצאי מצרים בניסים ובנפלאות שנעשו לנגד עיניהם באופן חד-פעמי, חויה זו נשתמרה, נקרשה בשביל הדורות הבאים בגבישי התפילין אשר בעטרם זרועו וראשו של המניח אותם, הינם מחיים במחשבתו ובלבו (כנגד הלב- כנגד המח) שוב את החויה הלוהטת ההיא, יחיו בו יום יום את האמונה שיש לעולם אלוה – המחדשו ויודע ומשגיח ויכול. ונודה אליו שהוא בראנו, שהיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה מלבד זה שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו.

לשאלה ב יש להעיר כאן: לדעת הרמב"ן יש לפרש פסוקנו על פי מידה ל"א מל"ב מידות שהתורה נדרשת בהן והיא המידה הנקראת "ממוקדם שהוא מאוחר בענין" ומה שקראו התנאים ומפרשים מאוחרים גם בשם "סרס המקרא ופרשהו", שהרי לדעת הרמב"ן סוף הפסוק "כי ביד חזקה הוציאך ה'" אינו משפט סיבה אלא הוא משפט מושא ושייך ל"והיה לך לאות... ולזכרון כי ביד חזקה הוציאך (=הדבר הזה שהוציאך הוא יהיה לך לאות), והחלק האמצעי של פסוקנו "למען תהיה תורת ה' בפיך" שהוא התכלית יש להבינו כמסיים את פסוקנו.

הרמב"ן משתמש לא אחת בדרך זו שהיא בודאי דרך של פשט. עלינו לזכור שסדר המלים ההגיוני המעמיד בסמוך את האיברים הסמוכים זה לזה מבחינה הגיונית הוא רק אחד מסדרי מלילם אפשריים. ויש גם סדר מילים ריטמי או מוסיקלי, ויש סדר מלים "דידקטי" המעמיד את החשוב לו בתחילה ובסוף לשם הבלטה ומפריד ביניהם, ויש גורמים פסיכולוגיים ואסטטיים המתגברים לפעמים על הסמיכות ההגיונית; ועיין בדברי הרמב"ן לבראשית ט"ו י"ג ד"ה כי גר יהיה זרעך מובאת שם שורה שלמה של פסוקים מתוך התורה ומתוך הנביאים שאת כולם יש לפרש על פי הכלל של "סרס המקרא ופרשהו".

ואל יטעו אותנו דבריו האחרונים "כי הוא אדוניך הפודך מבית עבדים" עד שנחשוב שאלה דברי פרוש למלים "כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים", ונחשוב שפרש את "כי" כמילת הסיבה. אין הדבר כך, אלא  אלה הן תוספת מלים להסברת הרעיון ואינן פרפרזה של סוף הפסוק.

לשאלה ג: פירוש זה של הרשב"ם כבר נמצא במחברת מנחם בן-סרוק ערך "טף", כמובן לא עלה על דעתו של הרשב"ם – מגדולי רבותינו בעלי התוספות – להתנגד להלכה, למצוות הנחת תפילין. אלא שלגבו היה פשוטם של מקראות ענין נפרד מקביעת ההלכה. וכן מעיר עליו ש"א פוזננסקי ב"מאמרו": "על חכמי צרפת מפרשי המקרא" (מבוא להוצאת פירוש על יחזקאל לר' אליעזר מבלגנצי וורשא תרע"ד):

"... לא היה שום ניגוד פנימי בנפשו כי הפשט מתפרש וההלכה עיקר וממנה אין לזוז בקיום התורה ומצוותיה. ולא חל ולא הרגיש שמכחישי תורה שבעל פה ינצלו דבריו". (והקראים ביטלו מצות תפילין מפרשי פסוקנו כהשאלה).

ואילו לדברי הראב"ע יש להזכיר שגם בהקדמתו לפרושי התורה ("הדרך השלישית") מתנגד הראב"ע עקרונית לכל פירוש העושה אליגורזציה בפסוק ומוציא אותם בלי כל הכרה ממשמעו, והוא מרשה ללכת בדרך זו רק במקומות שהפרוש המילולי סותר את ההגיון ובלשונו "שאין הדעת סובלתו". וכן דבריו בהקדמתו בגירסא הקצרה שאינה מודפסת ברוב החומשים:

הדרך האחת היא דרך חכמי הערלים (הנוצרים) האומרים כי כל התורה חידות ומשלים/(ככה כל הדברים) שהם בפרשת בראשית נאמרים גם ככה כל המצוות והחוקים הישרים/ כל אחד כפי מחשבתו זה יוסיף וזה יגרע / פעם להיטיב ופעם להרעין... והאמת לפרש כל מצווה ודבר ומילה כאשר הם כתובים / אם המה אל הדעת קרובים / גם נכון הוא להיות לדברים סודות / והם בעצמם אמת גם חידות / (הוראתה גם כמשמעה וגם יש לה מובן נרמז, יש אפוא לדעתו פסוקים דו-משמעיים אשר יש להבינם גם כמשמעו וגם כמשל).
ואם מצאנו כתוב שאין הדעת סובלת / נוסיף או נתקן (כוונתו: נבאר ונפרש) כפי היכולת. / על דרך משפט הלשון / אשר חיזק אדם הראשון; / גם במצוות נעשה כן, / אם הדבר כמשמעו לדעת לא יתכן, / כמו "ומילתם את ערלת לבבכם" / כי על המצוות נאמר (ויקרא י"ח ה') "אשר יעשה אותם אדם וחי בהם" / וכי הוא צונו, שנרצחנו כאכזרי?