דן וגד
בראשית פרק מט, פסוקים טז - יט
כדי להרגיש בזרות פסוק י"ח:
"לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'"
ובחריגתו מכל הברכות, יש להפנות תשומת לב הלומדים למקומות שבהם מדבר יעקב בגוף ראשון:
בדבריו אל ראובן "בכורי", "כוחי", "יצועי", בדבריו אל שמעון ולוי "נפשי", "כבודי" – "אחלקם", "אפיצם".
והרי הסיבה מובנת, יותר מאשר אלה הם דברי תפילה או נבואה על העתיד שיקרה אותם "באחרית הימים", אלה דברי תוכחה ומוסר וקשורים למעשים שהיו בחייו של יעקב, ועל כן הגוף הראשון, הדיבור האישי.
שוב מוצאים אנו רמז לדיבור אישי בברכת יוסף, אע"פ שהוא קורא עצמו בשם "מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ" כמדבר על עצמו בגוף שלישי, בכל זאת בוקעת כאן הנימה האישית, ובמפורש באמרו: "הורי". וגם כאן הדבר מובן, בזכרנו את היחס המיוחד שבין יעקב ויוסף. אך בכל שאר הברכות אין ה"אני" המברך מופיע ואינו מוזכר ואינו מרומז כלל, ואין הפנייה האישית מפסיקה את זרם הברכות (או הנבואות לעתיד), ולכן נראה פסוק י"ח כחורג ממסגרת הברכות כולן.
גם עמדתו בתוך ההקשר אינה ברורה. האם הוא סיומו של ברכת דן או הקדמתו לברכת גד (שאלה ד)? גם דימוי "הנחש" אינו ברור. היש לפנינו רמז למאורע חד-פעמי ולאיש מסוים (שאלה ב)– או אפיון השבט כולו (שאלה ג)?
חשוב מאוד בגיליוננו הוא הכרת היחס השלילי שבו מתייחסים רוב הפרשנים לגבורה האישית של שמשון, לעזרה, להצלה, לישועה הבאה מיד "הגיבור", בעל הכח הגופני ואומץ הלב האישי. לא רק הרשב"ם, המתפלץ לעצם המחשבה שיעקב אבינו יתנבא "על אדם אחד, שמת עם פלשתים בעניין רע", אלא אף אותם פרשנים המקבלים את דעת חז"ל שלשמשון ירמוז פסוקנו, גם הם רואים שיותר משבא פסוקנו להעלות ערכו וגבורתו, הוא בא להראות גבולותיו (באופן בולט ביותר דעת זקנים מבעלי התוספות).
יעיין הלומד בספר "שבעת עמודי התנ"ך", במאמרו של א. קריב: "מעז יצא מר" אשר קטעים ממנו מובאים בגיליון נשא תשי"ט וכן בעלון ההדרכה שם.
לשאלה ד. טוב להשוות את דברי שד"ל, לפסוק י"ח:
ד"ה לישועתך קויתי ה': כשבא לברך את גד, עלה בדעתו לומר גם עליו לשון הנופל על הלשון; כי "גד" עניינו מזל טוב, והיה יכול לומר: "גד – טוב יהי גד", או: "גד יהי אתו" וכיוצא בזה; אך נמלך מיד מעצמו וראה כי בה' לבדו ראוי לבטוח, ולא במזלות בצבא השמים; על כן אמר "לישועתך קויתי ה'" – ולא לישועות המזל! ומיד ביקש ומצא אחר לשון נופל על הלשון בלא הזכרת המזל, ואמר: "גד גדוד יגודנו" (אדוני אבי ז"ל). ונכון מאוד, ולפי זה יהיה הפסוק צריך למרכא טפחא, כי כינוי "לישועתך" חוזר לה', לא לדן, ודוגמתו (תהלים קיט, קסו): "שִׂבַּרְתִּי לִישׁוּעָתְךָ ה'".
אולם דברים אלה נראים מלאכותיים. לעומת זה מעניין – ואולי מתקבל על הדעת – הוא פירושו של בנו יעקב בספרו הגרמני "גנסיס", שאף הוא קושר פסוקנו לברכת גד, אך הולך בדרך אחרת מאשר שד"ל.
כדי להקל על הלומד מציאת הפתרון לשאלה ד תובא בזה טבלה, המבליטה את כוונת משה בדבריו אל שבט גד וראובן (הטבלה לקוחה מגיליון מטות תשי"ז):
|
הצעת השבטים (במדבר לב, טז-יט) פסוק טז: וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ:
פסוק יז: וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי ישְׁבֵי הָאָרֶץ
פסוק יח: לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ
פסוק יט: כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַּחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה |
תשובת משה (במדבר לב, כ – כד) פסוק כ: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה:
אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה פסוק כא: וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו
פסוק כב: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'
פסוק כג: וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם פסוק כד: בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ |
רואים אנו, כיצד בני גד ובני ראובן בהציעם הצעתם לצאת חלוצים לפני המחנה ולהילחם את מלחמות הכיבוש תמורת נחלת עבר הירדן, לא הזכירו שם שמים בכלל הצעתם *, וכל דבריהם אינם אלא חוזה "אזרחי" רגיל בין שבטים על מתן שירותים, שירותי צבא, תמורת נחלה; ואילו משה בחזרו על דבריהם, מוכיחם ברמז, בהזכירו שם שמים לא פחות משש פעמים, שלא מלחמת שבטים כובשים הם נלחמים, אלא לפני ה' הם יוצאים, ומה' להם הארץ לנחלה. העמדת המילים "לישועתך קויתי ה'" בראש ברכת גד – לדעת בנו יעקב – באה אף היא ללמד שלא בני גד הגיבורים במלחמותיהם ובגבורתם ובגדודיהם מביאים את הישועה – אלא לה' הישועה.
בסיכום הלימוד יש להדגיש:
יוצא שלפי דעת כל המפרשים – על כל ההבדלים שביניהם – רעיון פסוקנו אחד הוא. רצה יעקב אבינו, בראותו בחזונו את גדולת בניו ואת גבורתם, את שלטונו של יהודה עם חכמתו, את ערמתו וגבורתו של דן, את צבאיותו ואומץ רוחו של גד, את עושרו הכלכלי של אשר, בראותו את כיבושיהם ואת הצלחותיהם ואת ניצחונותיהם – להעמיד מול כל אלה את בטחונו בה' – בו לבדו.
חז"ל הבליטו רעיון זה במדרשיהם על פסוק מישעיה מ"ה, יז:
"יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּה' תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים..."
ילקוט שמעוני תהלים - פרק פ"ח, רמז תתל"ט:
ה' אלהי ישועתי, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: אין לי ישועה אלא בך, ואין עיני מייחלות אלא לך. אמר לה הקב"ה: הואיל וכן אני מושיעך! שנאמר: יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בָה' תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים לֹא תֵבשׁוּ וְלֹא תִכָּלְמוּ עַד עוֹלְמֵי עַד.
