ברכותיו של יצחק

הקושי העיקרי בפרק זה – ומה שמעסיק את התלמידים בראש וראשונה – אינו בהבנת מילים או ביטויים או פסוקים שלמים – אלא בעניין כולו, במהותה של ברכה זו ובערכה ותועלתה אם ניתנה בטעות למי שלא היתה מכוונת לו ובמעשה זה של רבקה להעבירה מבן לבן ע"י החלפת הבנים והתחפשות. בשאלה כללית זו עסקנו בגיליון תש"ד שאלה א, תש"ו שאלה א, תשט"ו שאלות א,ב וכן ויצא תשי"ד שאלות ב, ג. אבל אין זו שאלה שאפשר לעסוק בה דרך אגב, בחלק קטן של השיעור, אם פותח הלימוד בשאלה "הגדולה" ההיא, שוב לא ישאר לו זמן לעסוק בפירוש הפרק לפרטיו. בגיליוננו זה פתחנו בשני פירושים ארוכים לא לפסוק בודד אלא לפישת העניין כולו (שאלה א).

יש להדגיש את ההבדל שבין הברכה העוסקת בטוב העולם הזה, בכלכלה, בשלטון, ובין ברכת היעוד "ברכת אברהם אביך". הראשונה ניתנה ליעקב בטעות – מתוך כוונה לתת לעשו, השניה ניתנה ליעקב מתוך ידיעה שהוא יעקב ובהכרה ברורה שרק ליעקב תהיה.

ואולם לא זו היא תפישת של המפרשים. (עיין שד"ל). ודווקא מתוך קריאת דעה מתנגדת יכול להתעורר הויכוח שיגיע בסופו של דבר, עם גילוי כל חולשותיו של פירוש שד"ל (א1[ב]) לדרך הנכונה. כל הפגמים שבהם נכשל תמיד מי שרוצה לפרש משהו על-טעי אי-רציונלי בהסברים רציונליסטיים ("המקרבים את הענין אל השכל") נראים לנו כאן בפירושו של שד"ל.

(המורה בתיכון יוכל ללמוד בכיוון זה לימוד רציני מתוך השיעור לדוגמה בפרקנו של רון יהודה: בעיות חינוך האופי בהוראת התנ"ך, החינוך אלול תש"ך. פרק זה המלמדנו כיצד יד ה' פועלת בתולדה ואף מטעויותיהם וכשלונותיהם של בני אדם יוצר הוא את אמתותיו ומוביל כל דבר לתכליתו – נלמד כאן שלא על דעתו, שלא על דעת ה' כמציאות קיימת, כפועל, כעושה).

דברי המדרש בשאלה ב אינם קלים. והפירושים הניתנים לו שונים: מתוך ספר "התירוש" על בראשית רבה לשר בן חיל העדולמי, הוא שמחה ראובן אדלמאן (ורשה 1891):

...בתחילה כפשוטו, להשוותו עם המליצה (ישעיה ל"ג) "ועוצם עיניו מראות ברע", ולכן דייקו בלשון "מראות ברעתו של רשע" ולא אמרו "ברשעתו" של רשע, לרמוז על הסמיכות במליצות "מראות ברע".
(ולמדרש השני) בהשוותם את תיבת "מראות" שבכאן עם מליצת (ישעיה כ"א ג') "נבהלתי מראות", יחסו את זאת לגרש סבת הפחד והבהלה האיומה, שעברה עליו בשעה שהיה נעקד – הבהלה הזאת השאירה בו חלישות נסתרת, אשר לעת זקנתו נראתה פעולתה... ולהלבישו חז"ל ציור מאוצר חידתם: מלאכי השרת בכו, כלומר: כל מדות היושר והצדק לא הסכימו על הפעולה הנוראה הזאת, יען שאין זאת בכח העוז והאומץ היותר גדול שבמציאות – מזה יצרו למו ציור "שבשעה שעקד אברהם את בנו על גבי המזבח בכו מלאכי השרת", "ונשרו דמעות מעיניהם לתוך עיניו של יצחק" שהבהלה האיומה הזאת פעלה פעולה עזה עליו. וזהו שאמרו שכהו עיניו "מחרדה שחרד על גבי המזבח". "והיו רשומות בתוך עיניו" שהשאירו הבהלות הנוראות במבנה גופו רושם נסתר, וכהו עיניו.
ואולם בדרך אחרת – לא כהשפעה גופנית, כי אם נפשית – מבאר את המדרש השני בעל "המדרש והמעשה" ר' יחזקאל ליבשיץ מפלאצק (פיאטרקוב 1901), לדעתו היה יצחק, מי שהיה מרצון לבו התמים מוכן לעלות כעולה תמימה, בלתי מסוגל להבין עוד את עולם השקר, אחר שהיה כבר קרוב כל כך לאור באורו של מי שחותמו אמת.
              ובתמימותו הנפלאה היה רחוקו מן השקר גדול כל כך עד שלא ידע גם את מציאותו (=של השקר), שלא עלתה על דעתו כלל האפשרות לדבר בלב ולב. "ומן הדמעות הללו" (=מצירו התמימות הזאת) "נעשו רשומות בין עיניו של יצחק", כלומר: היא שהכהתה את עיניו לבלתי הבט עוול גם בערמומיותו של עשו, והיא שגרמה לעת זקנותו שכהו עיניו עד שנתעה להאמין שגם לברכה ראוי עשו יותר מיעקב, "ותכהינה עיניו מראות ויקרא לעשו".