הפטרת לך-לך

דברי הנביא לקטני אמונה

בגיליונינו לשנים תשי"ט תש"ך עסקנו בהפטרה של פרשת לך לך מבחינת קרבתה לפרשת התורה. לכן עסקנו רק בפסוק מ"א שבהם הקשר לפרשת התורה. הפעם פתחנו בפסוקיה הראשונים של ההפטרה.

אם קשורים הם פסוקינו אלה לפסוקי הפרק הקודם (מ') או לא – זוהי שאלה שאפשר לבררה לפני לימוד הגיליון.

לשאלה א נצרף כאן עוד שתי דעות אשר על ידן תתבררנה הדעות שהובאו בגיליון:

אברבנאל:

דעת המפרשים, שישראל מפני תוקף צרות הגלות וארכו העצום היו מסתפקים בפינת ההשגחה והיו חושבים שהשם יתברך לא היה משגיח בענינם, כי אלו היה משגיח בהם לא היה עוזב אותם בידי האומות כל הזמן הארוך הזה.
ושאמרו: "נסתרה דרכי מה' ואלוקי משפטי יעבור" הוא כפל ענין במלות שונות, כי "משפטי" פירוש "ריבי" כלומר: שלא היה משגיח בריבם, כיון שלא היה מעניש את האומות על צרותיהם (=על הצרות שגרמו לישראל) ושבאר להם הנביא פנת ההשגחה מפאת בריאת העולם ומפאת תנועת הגלגל, שהוא מניעו, המורה על יכולתו.
ולשאלתם, אם היה משגיח בענינם, איך נתארך כל כך הגלות? יאמר שאין חקר לתבונתו...
ופשט הכתובים בלתי מתישב כפי פרושם זה. כי בריאת העולם אינה טענה על ההשגחה ומאמר "אין חקר לתבונתו" אינו "אין חקר לאורך הגלות".

ואולם הפירוש המוצע על ידי שהוא מעין ויכוח תאולוגי על "ידיעת ה'" ועל השגחתו נראה לנו רחוק עוד יותר מפשט הכתוב שהם דברי יאוש ודברי עדוד ולא ויכוח עיוני-פילוסופי.

ואלה דברי שד"ל, לפסוקנו:

אחר שהזכיר גדולת האל, הפך דברו נגד בני הגלות והוכיחם על מיעוט בטחונם באל גדול כזה:
ד"ה ומאלוהי משפטי יעבור העבירו מנגד עיניו שלא להסתכל בו, וקרוב לזה (איוב כ"ז ב') "חי אל הסיר משפטי" ואין התלונה הזאת מצד אפיקורסות (כדעת גזניוס) ומלת "מאלוהי" ראיה ברורה נגדו. מלבד כי האומר "עזב ה' את הארץ" לא יתכן שיאמר "נסתרה דרכי" בפרט.
אך נראה שזאת תלונת נפש נענה, והנביא משיב כמו שהאל לא ייעף ולא ייגע, כן הוא נותן ליעף כח, ולפיכך אין ראוי לבוטחים בו שייעפו מבטוח בו.

מטרתה של שאלה ב היא להרגיל את הלומדים לרדת לעומקם של דברים ע"י ראיית השוני בין פסוקים דומים. כל מורה בבי"ס תיכון יודע את טענת תלמידיו – הנאמרת בפה מלא או לפחות משתמעת מתוך דברים: "הם (כלומר: כל הנביאים) אומרים וחוזרים ואומרים תמיד אותו דבר". כדי להראות שדיבורים שלעומקם שונים הם זה מזה, אין להרבות בשיעורי נבואה בהכללות, אין להרבות בהפשטת הרעיון המשותף ("על החטא – יבוא העונש", הוא אומר "שעליהם לבטוח בה'", "אם יחזרו בתשובה – יהיה טוב") המרגיל רק לפרזיאולוגיה סתמית ולהתרחקות מן הטקסט, מפסוקיו, תיבותיו, אותיות, יש להיפך לדרוש ראיית החידוש, השוני, הרבותא, הגוון המיוחד שבכל פסוק ופסוק. זו גם מטרתה של שאלה ד, שבוודאי אינה קלה.

אפילו בשני חלקי ההקבלה, שהם כפל ענין במילים שונות, יש למצוא כפעם בפעם את השוני, את החידוש שבכל אחת משתי הצלעות. לזה הוקדשה שאלה ח. והשווה לשאלה זו גיליון פנחס תש"ך שאלה ו (ירמיהו פרק א').