הפטרה - ירמיהו ל"ב

הפטרה זו אינה קשורה לפרשה קשר אסוציאטיבי רופף בלבד, כהרבה הפטרות לפרשיותיהן, אלא היא קשורה קשר מהותי, ענייני. (כאשר יתברר בייחוד מלימוד שאלה ב בגיליוננו) אפשר לומר: מה שנלמד בפרשתנו כחוק, את זה אנו רואים בהפטרה בהתגשמותו במקרה קונקרטי. אלא שמקרה קונקרטי זה של התגשמות החוק הוא בעל משמעות סמלית.

אי אפשר להבין את הפסוקים שנקבעו כהפטרה לפי (ו'-כ"ז) מבלי שנלמד את הפרק כולו, כי הפסוקים הראשונים הקובעים את הזמן ואת המסיבות שבו בא אליו דבר ה', ושבו נתקיימה עסקת ה"גאולה, חשובים ביותר. (ועין שאלה א!)

לא עסקנו בגיליון זה בצד הטכני של העסקה שהוא עניין גדול לענות בו, האיך היתה מכירה זו, מה הם "ספר המקנה החתום המצוה והחוקים" ו"ספר הגלוי" ואם הם כדעת הרד"ק שלושה ספרים או אם הם כדעת שד"ל שני ספרים.
רד"ק, מאריך בפירושו זה.           

ד"ה ואקח את החתום: ר"ל ספר המקנה החתום, כמו שאמר "ואחתום".

ד"ה המצוה והחוקים: ר"ל ספר המצוה והחוקים, ו"ספר" שזכר עומד במקום שנים. וספר זה (=כלומר ספר "המצוה והחוקים") הוא תנאי המכירה, כמו "מספר שני תבואות" שהיא מצוה בתורה, ו"החוקים" – מנהגים שהיו נוהגים בזמן ההוא, בענין המכירה, וכל זה כתוב בספר אחד.

ד"ה ואת הגלוי: ר"ל ספר הגלוי, כי שני ספרים כתב במקנה, האחד שהיה חתום והאחד שהיה גלוי, כשירצו לראותו ולקרותו, שיעשו כדי שלא יפתחו החתום, והנה הם שלשה ספרים.

ואילו שד"ל, מתנגד לפירוש זה:

ד"ה ואקח את ספר המקנה: שלא היו אלא שני ספרים (=שטרות) אחד חתום ואחד גלוי ופתוח ובחתום היו כתובים תנאי המכירה והם הנקראים "המצוה והחוקים".

מה היתה הגאולה הזו, אם היתה קניה ראשונה ע"י הגואל טרם נמכרה לזר, או אם היתה זו קניה שנייה מיד מישהו שלא ממשפחתם אשר לו נמכרה במכירה ראשונה – והוא הנקרא כרגיל בפרשתנו "גאולה"? – גם בזה חלוקות הדעות.

הפעם היה עיקר עיוננו בתפילתו של ירמיהו, מקומה של תפילה זו אחרי פסוק ט"ו, פסוק המגלה את משמעותה הסמלית של עסקה זו, תמוה ביותר. ולפלא שלא כל המפרשים עסקו בבעיה זו. הפתרון של בעל העקדה של "כלל שלאחריו מעשה" שאינו אלא פרטו של ראשון – פשטני מדי. נראה שיש דווקא משמעות רבה בכך, שאחרי עשותו את כל אשר צווה, ובדייקנות משפטית, בלי לוותר על שום תג מן התגים הפורמליים הקשורים בעקבות כאלה, ואחרי שגם השמיע באזני ברוך שאין עסקה זו אלא סימן ואות לבאות, אחרי כל אלה תבקע מלבו הקריאה "אהה ה' אלוקים" וספק שאגה, ספק תביעה וטענה מהולים בקבלת הדין, מתפרצת מתוכו.

דברים יפים ומאירי עינים להבנת פרקנו כתב הפרופ' אנדרי נהר בספרו על ירמיהו.
(מקור בצרפתי: Andre neher, Yermie, Paris 1968

ובתרגום לגרמנית: 1961..... ) הוא הדגיש גם שקריאה זו שבה פותח ירמיהו את תפילתו היא היא קריאת האנחה שבה פתח גם בדיבורו הראשון אל ה' אשר בחר בו (פרק א' ה').

"אהה ה' אלוקים הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי". וכאן, עתה, מנסה הוא לדבר בשימו את נפשו בכפו, את האנחה אשר עמו משחר ילדותו, וסומך הוא לראשית חייו גם את ראשית בריאת עולם, כמי ששם לתוך תפילתו זו – תפילה של שעה אחרונה זו כי "העיר ניתנה ביד הכשדים" – את כל קיומו האישי ואת קיום העולם כולו, ובכוח שני אלה הוא דורש תשובה.

הקורא תפילה זו חזר וקרא יבין שלא בקשה לביטול הגזרה שנגזרה גם לא בקשה להבנת טעם הגזרה היא, כי גם טעמה ברור לו מאד, אלא בקשה להבנת שני אלה יחד: גזרת הפורענות ודברי הנחמה, החורבן והתחיה – כיצד יתיישבו דין ורחמים כאחד? וזה "ענין ותפילתו".