לאחר חטא העגל

בגיליון כי תשא של אשתקד עסקנו בפרקים ל"ב-ל"ג-ל"ד והקדשנו כל עיוננו לתפילת משה, או ביתר דיוק, לשלוש הפעמים בהן פותח משה בתפילה ובבקשה וב"משא ומתן" ובקשת סליחה וכפרה על חטא העם, הלא הם הפסוקים:

פרק ל"ב פסוקים י"א-י"ג

פרק ל"ב פסוקים ל"א-ל"ג

פרק ל"ג פסוקים י"ב-ל"ב

וראינו כיצד מהוות שלוש שיחות אלה – שלושה שלבי סליחה.

הפעם עוסקים אנו בפסוקים המבדילים בין שני לשלישי, פסוקים הנראים כמאמר מוסגר; והמספרים לנו על צאת משה מקרב העם, מקרב המחנה ועל הקמת אותו "אהל מועד" זמני שאינו אותו "אהל מועד" שמדובר עליו בפרשת תצוה – הוא המשכן.

היש לדון מעשה זה של משה לגנאי או לשבח – בזה נחלקו הדעות. האם זהו מעשה המסמל יאושו של משה מן העם ומיעודו או הוא לימוד ולקח לעם.

שאלה א מביאה דעות שונות גם בקביעת זמן המעשה הזה – פרידתו של משה מן המחנה, וגם בהערכת המעשה הזה (ודברי הערכה שומעים אנו גם בדברי חז"ל שהובאו בשאלה ג).

למעיין ולמורה נביא בזה גם תפיסה מעניינת של הוגה בן ימינו, והמורה המכיר את תלמידיו-שומעיו ידע, אם ואיך להשתמש בו לצורך לימודו:[1]

בפרק ל"ב מתוארת ההתפרקות האיומה (ההיפך הנגוד ממעמד הר סיני). "וירא משה את העם כי פרוע הוא" כוחות התאווה והחדלון השתלטו והיה מוכרח להוציא חל מהם (את בני לוי) כדי להתגבר על ההתפרקות. זה היה כשלון גדול ובפרק שאחרי זה (פרק ל"ג) בפ' ז' ובפ' כ"ג מתוארות התוצאות האיומות: "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד" (זהו אינו אוהל מועד ממש כבתחילה). והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל המועד אשר מחוץ למחנה ("מחוץ למחנה" סימן בולט לכשלון, כי הרי עיקר מפעלו היה שאלוקים יהיה בקרב העדה ושהוא, משה, יהיה בתוך המחנה).
ואז ה' אומר לו: "הנה מקום אתי... וראית את אחורי ופני לא יראו" (בניגוד ל"פה אל פה אדבר בו" או "פנים אל פנים").
יש לשים לב לנגוד הזה שבין פסוק י"א לבין פסוק כ"ג. לא כרמב"ם החושב ש"וראית את אחורי" הוא תאור אופיני להכרת האלוקים בכלל. לא! "וראית את אחורי" פרושו נפילה, כשלון חרוץ. (שני הכשלונות הם "הרחק מן המחנה" ו"פני לא יראו").
בפרק ל"ג יש סתירה גלויה. בפסוק י"א כתוב: "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו" ("פנים אל פנים" או "פנים בפנים" היינו: עין בעין), ובפס' כ' כתוב: "לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי". הא כיצד? מי שחושב שפסוק כ' הוא עיקר אינו אלא טועה. התורה כולה בנויה על היסוד שיכולים "לראות" את פני האלוקים (היסוד של "פנים בפנים" "עין בעין").
בפסוק י"א העדה כבר רחוקה מאד מדרגה זו (אפילו מדרגה של שמיעת קול האלוקים (עיין דברים ה' כ"א) ומשה נעשה יחיד[2] שבצאתו מן המחנה הוא זוכה לראות את פני האלוקים (עיין פסוקים ד'-י"א) בפסוק כ' כבר ירד משה לדרגת העם ועל כן נאמר לו "לא תוכל לראות פני". התוספת "כי לא יראני האדם וחי" היא בבחינת מובאה מפי העם (כמו שאמר מנוח בשופטים י"ג "מות נמות כי אלוקים ראינו") אלא שכאן, בתורה, הכונה היא אחרת, הכונה שבתורה היא: במצבך כעת לא תוכל לראות את פני האלוקים ואין כאן קביעת חוק כלל...
בפרק ל"ד מתואר חידוש הברית על אף הכל. השיא הוא "וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים". נוצר מרחק בינו לבין העדה (פסוק ל') "ויראו מגשת אליו". הוא נעשה כעין יחיד. כאילו נבדל מן העדה, אבל לא נבדל ממש כי על אף הכשלונות הוא חוזר ובונה את אהל מועד.
כשלונותיו ומאמציו הם תורה לדורות...

ואמנם בדברי חז"ל שהבאנו בשאלה ג מוצאים אנו הערכה שלילית ליציאה זו מקרב המחנה ("עכשיו יאמרו: הרב בכעס, התלמיד בכעס – ישראל מה יהא עליהם, אם עתה מחזיר האהל מקומו מוטב...") (ביתר פירוט בתנא דבי אליהו).

אך מצאנו גם דעות במפרשים שלא היתה יציאה זו הפרדה מהם, עזיבת העם לנפשם, אלא לקח ולימוד: להורות דרך לתשובה. ועיין שאלה ב.

מתוך דברי שכטר אין לראות מה גרם לסליחה ולכפרה. בלי כל מעבר, בלי הנמקה רואה הוא:

"בפרק ל"ד מתואר חידוש הברית על אף הכל".

ואולם יש ממפרשינו הרואים דווקא בפסוקים ז'-י"א את מעשה משה ואת תגובת ישראל – בייחוד את סוף פסוק י' "והשתחוו..." כסימן תשובה, כמאפשרת את חידוש הברית. הרחיב דבריו על כך בנו יעקב בפירושו לספר שמות הנמצא עדיין בכתב יד.

------------------------------------------------------------------------------------

[1] מתוך: יוסף שכטר, פרקי הדרכה בתנ"ך (הוצאת ספרים ניומן), ירושלים-ת"א תש"ך, עמודים 255-254.

[2] נראה שכוונת שחטר כאן לומר שמשה נפרד כאן כליל מישראל ואינו זוכה לראות פני ה' כחלק מישראל, גם לא כמי שעומד בין ה' ובין ישראל, אלא כיחיד אשר לו קשר אישי מבודד עם האלקות. אין נראה שפסוק ז' המדבר על כל מבקש ה', אמנם לא על העדה אך על כל בודד הרוצה בכך, היוצא אל אהל מועד, סותר את דברי שכטר הנ"ל.