פרשת זכור

בהזדמנויות שונות על המורה ללמד פרשת זכור. מלבד בשבת פרשת תצא ובשבת זכור, הן עליו גם ללמדה אגב לימוד פרשת בשלח וכן עליו לשוב אליה בלמדו שמואל א' פרק ט"ו שהנו בלתי מובן לגמרי בלי הבנת פרשת זכור.

אפתח במה שכתבתי למורה בעלון ההדרכה לשנת תשי"ט, פרשת זכור:

הבא ללמד פרשת זכור אל יסתפק בפתרונות קלים המצדיקים את מצוות "מחה תמחה" ובוודאי אין לתרגם מצווה זו ללשון חילונית של "צו ההיסטוריה" או לפרזיאולוגיה זולה כמו "הגשמת החזון דורשת יצירת המציאות, קיום הרעיון הנצחי, האוניברסאלי דורש ראשית כל את הקיום הפיסי של האומה הנושאת את הרעיון הזה" או משפטים כגון: "דורות על דורות משך אלפים בשנים חינכו יהודים יראי שמים את ילדיהם על ברכי התנ"ך, אך משחק הגורל רצה שדווקא צעיר יהודי בישראל ימצא בו "בעיות חינוכיות מסובכות" (דעות ז' עמ' 58) – הם אינם דרך ללימוד רציני של פרקים קשים בתנ"ך מסוג זה הכוללים לא "בעיות חינוכיות מסובכות" במרכאות אלא בעיות חינוכיות ומוסריות מסובכות בלי כל מרכאות. וכל פרשנינו הגדולים החל מחז"ל ועד לאחרונים התלבטו מאוד בכך, כיצד התורה אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום תצווה במקרים מסוימים צווים נוראים ואיומים. כל מורה אשר ינסה לסתום פי תלמידו המקשה, המתבלט, המתקומם בטענה,כי "דורות על דורות במשך אלפים שנה"  למדו ולימדו פרקים אלה ולא התקשו "ורק אתה מקשה קושיות", מוציא דיבה על דורות אבותינו, על פרשנינו הגדולים ויוצר רושם מוטעה לגמרי כאילו תהום פעורה בין כל דורות לומדי המקרא אשר כביכול לא חלו ולא הרגישו ולא שאלו ולא הקשו – ובין דורנו המתקשה. ודווקא לימוד הפרשנים הגדולים שבכל הדורות הוא תריס בפני סכנה של טעות זו, שהרי לימוד זה מראה ששאלותינו ולבטינו וקשיינו היו שאלותיהם ולבטיהם וקשייהם.

אין למורה להרשות לתלמידיו לעבור בקלות על המוראות ועל האימים שבפרשת זכור ובהפטרת שבת זו, ואין להרשות להם להגיב על דברים אלה ב"בסדר גמור" החביב על הרבה תלמידים היום. הפסוק (דברים ד', כד) "כי ה' א-לוהיך אש אוכלה" איננו הסבר למצוות בלתי מובנות אלא מזכיר לנו את חוסר יכולת הבנתנו.

גם יש להתנגד לכל מיני אנלוגיות מוטעות ופסולות (על דרך של אקטואליזציה זולה) שהרי כבר אמרו חז"ל "שבא סנחריב ובלבל כל האומות" ואין עמלק כמשמעו קיים היום. אך יחד עם זה יש לומר שחד פעמיותה של מצווה זו מקלה את חומרת הקושייה – אך עדיין אינה פותרת אותה.

בשאלה א עסקנו תחילה במעשה עמלק עצמו, כדי להכיר מה הייתה רשעתו. בנו יעקב בפירושו המפורט והמדויק מאד לספר שמות – הנמצא עד היום בכתב יד – עוסק באריכות ביישוב הקושיה הידועה: במה שונה עמלק מכל שונאי ישראל, ממצרים, מאדום, מפלשתים, מאשור ומבבל, אשר לא נצטווינו עליהם ב"מחה תמחה" (ובמצרים ובאדום אף הוזהרנו ב"לא תתעב").

לפני שייגשו הלומדים לשאלה ב, ראוי לעיין ולהתעמק באותו מדרש רב חשיבות המובא ברש"י לשמות י"ז, טז ד"ה "כי יד על כס י-ה" ומשם יתברר כי אין עמלק אשר זכרו נצטווינו למחול מושג גזעי או סימן אתני (שהרי כבר "בא סנחריב ובלבל את האומות") ואף לא רק אב טיפוס לשונאי ישראל (כי לא נצטווינו למחות זכר מצרים, להיפך, נאסר עלינו לתעב אותם!) אף לא אב טיפוס של מי שמתקיף חלשים ומזנב נחשלים, אלא שהוא אויבו של ה', הוא המעכב היות "כסאו" שלם ו"שמו" שלם ורק משיימחה זכרו יוכל לבוא היום בו יהיה "ה' אחד ושמו אחד".

ומכאן יש מעבר לדברי התנחומא שהובאו בשאלה ב, אשר אף בהם יש להעמיק. יש להזכיר לתלמידים את הפסוקים בפרשיות שמות, וארא, בא, בהן מודגש שלא באו כל המכות והאותות והמופתים והיד החזקה והזרוע הנטויה אלא כדי להודיע כי לה' הארץ ומלואה ולו לבדו הכוח והממשלה, וברגע צאת ישראל ממצרים, מבית העבדים, אשר כמאמר חז"ל עוד מעולם לא יצאו משם עבד או שפחה לחופשי, ונתגלה לעולם כולו כי יש כוח מעל לאדירי עולם ומושליו, מעל לפרעה ורכבו ופרשיו, באותו רגע כאילו עמד כל העולם דום מפחד ה' ומהדר גאונו כפי שמתואר בשירת הים:

שמות ט"ו, יד:

"שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת..."

ומתוך אותה עמידת דום, מתוך אותה תהייה והשתוממות, מתוך אותו פחד ורטט המתואר כאן בשירה, אולי היו צועדים עמי העולם וכל האנושות צעד גדול קדימה להכרת האמת והצדק, לאמונה בא-ל אמונה ואין עוול; וזו העמידה סביב האמבטיה הרותחת, אשר אין איש מעז לקפוץ לתוכה, מסמלת אותו הרטט לא בפני העם היוצא ממצרים אלא בפני אותו כוח המוציאם ועדיין אין יודעים לכנותו בשם, עד... שבא האחד וקפץ לתוכה, והורה דרך לאחרים. מה האימה? מה הפחד? כי יצא עם מארץ מצרים? וכי לא יצאו עמים רבים גוי מקרב גוי? ומי יוכיח כי הוצאו? כי לא בכוחם יצאו? וכעת נודדים הם במדבר – המון פרוע עייף ויגע – ולמה לא נלחם בו לשלול שלל ולבוז בז? ואם גם הוא הוכה, מה בכך, הן זוהי דרך המלחמות מאז ומתמיד כי יכה זה את זה ופעם ינצחו אלה ופעם יגברו אלה. ובכן, גז הקסם, חלפה התדהמה, עברה יראת הכבוד, חזר העולם לקדמותו, לאליליו – לאלילי כספו לאלילי זהבו, לאמונתו בכוח האדם, בכוח הזרוע, ונתקלקלה ההזדמנות. מי קלקל? עמלק. לכן מלחמה בו לה' מדור דור.

כן יש להבין את האמבטיה הרותחת אשר צינן אותה עמלק וכן יש להבין את נקודה ה שבדברי המלבי"ם האומר את דברי המדרש בפחות עומק וביתר הרחבה.

לשאלה ג יש לזכור תופעה תחבירית נפוצה במקרא. יתכן והנושא יתחלף באמצע המשפט מבלי שייזכר בו, ויתכן שכמה נשואים ישתייכו לנושא אחד וכמה מהם לנושא שני שאינו סמוך לנשוא אלא רחוק ממנו. ויתכן שגם ההקשר לא יעיד באופן חד משמעותי מי הוא הנושא לנשואים אלה.

הדוגמא המפורסמת ביותר לתופעה זו אשר רבו חילוקי הדעות בפענוחה היא בראשית ל"ז, כח "ויעברו אנשים מדינים וסוחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים".

כידוע, קיימת מחלוקת בין רש"י (וכל ההולכים בשאלה זו אחריו) לבין הרשב"ם וההולכים אחריו אם המדינים (הנושא לנשוא "ויעברו") הם גם המושכים ומעלים את יוסף ומוכרים אותו או אם מתחלף הנושא ועובר ל"אחים" המוזכרים בסוף הפסוק הקודם (כ"ז: וישמעו אחיו). ועיין גיליון וישב תש"ו.

כן יש חילוקי דעות בין רש"י ורמב"ן בשאלה מי הנושא במחצית השנייה של פסוק בראשית ט"ו, ו ועיין גיליון לך-לך תשי"ז, וכן עיין ברש"י ורמב"ן לבראשית מ"ו, כט, ועיין גיליון ויגש תשי"ח. שאלה מסוג זה מתעוררת גם בהפטרה לפרשת זכור ועיין גיליון ויקרא תשכ"ב, אלא שבמקומנו קל יותר להחליט מהו פשוטו של מקרא מאשר בכל המקומות הנ"ל.