הפטרת קדושים כמנהג ספרד

יש לפתוח שיעור בהפטרה בהעמדת השאלה: מה הקשר בין ההפטרה ובין הפרשה? במקרה זה השאלה אינה קשה ויקל על הלומדים למצוא גם את הקשרים הענייניים וגם את הקשרים הלשוניים-מילוליים.

בפסוקיה הראשונים של הפטרתנו עסקנו בגיליון אחרי-מות-קדושים תשכ"ו. הפעם פנינו לשאלת מבנה הפרק: בחזרה משולשת מתואר החטא, העונש הצפוי, העונש הנדחה מפני חילול השם. לעניין זה של צדק הנדחה מפני חילול השם, "לבלתי החל שמי בגויים" חשובים ביותר דברי הרמב"ן,

לדברים פרק ל"ב פסוק כ"ז: 

ד"ה אשביתה מאנוש זכרם: גלותינו בין העכו"ם אנחנו יהודה ובנימין שאין לנו זכר בעמים ולא נחשב לעם ואומה כלל. והנה יאמר הכתוב כי היה במדת הדין להיותנו כן בגלות לעולם, "לולי כעס אויב" ויורה זה שאין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו כענין שנ' ביחזקאל (ל"ו י"ז-ל"ו) "וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם שם ונקדשתי בכם לעיני הגויים וידעתם כי אני ה' בעשותי אתכם למען שמי. לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית-ישראל". וכן שם עוד: "ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגויים" ולכן הזכיר משה בתפילתו (במדבר י"ד) "ואמרו הגויים אשר שמעו את שמעך..." וה' ית' הודה לו בזה "ויאמר ה' סלחתי כדבריך".
והטעם בטענה הזאת איננה כרוצה להראות כוחו בין משנאיו... אבל ה' ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להיטיב או להרע. וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם, לא נשאר רק העם הזה לשמו ופרסם בהם האותות והמופתים כי הוא אלוקי האלוקים ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם (של ישראל) ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם... והנה תהיה כונת הבריאה באדם בטלה, ולא ישאר בהם יודע את בוראו – רק מכעיס לפניו. ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת עולם, שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים.
ולכך הזכיר משה בתפילתו: "ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמור: מבלתי יכלת ה' להביא את העם הזה אל הארץ וישחטם במדבר" – וה' ית' הודה לו בזה, ויאמר ה': "סלחתי כדבריך".

להבנת הפסוקים בהפטרתנו השתמשנו הפעם במאמרו הארוך והמפורט מאד של ר' מאיר איש שלום "הציון – באור לנבואת יחזקאל סימן כ", וויען שנת תרח"ם ציון (1888).

נביא בזה דברים אחדים מדברי הקדמתו. הוא מנמק בהקדמתו לפירוש, מפני מה בחר בנבואה זו לכתוב עליה ספר שלם:

ראשונה שנמצאו בה הרבה דברים שהוזכרו באגדות, אף שלא נרמז בהן שמקורן בפרשה זו וכשאדם קורא את הדברים באגדה, הוא מעקם את שפתיו, לפי שלבו חלוק עליו בהם. ובאותה פרשה יאירו עיניו שדברי אלו האגדות מפורשים בדברי הנביא. ומזה יבנה הקורא בנין אב לשאר דברי אגדות שאלו נשתיירו לנו שאר הספרים שנזכרו בכתבי הקדש היינו מוצאים בהם הרבה מאלה האגדות. שהרבה מהם מורשת פליטה איש מפי איש עד שנכתבו מאיזה תלמיד ששמעם מפי רבו וכתבם על שמו.
והשנית, מצאתי בפרשה דבר חדש בקורות ימי עמנו בגולה. והוא שחשבו להשתקע בארץ מגורם ולבנות להם שם בית לעבודת אלוקים להעלות לפניו עולה ומנחה. והיו באים זקני ישראל אל הנביא על אודות הדבר ההוא והנביא מנע אותם מעשות כן. ואם היו הולכים אחר לבם ומחשבתם היו מעכבים ע"י הדבר הזה את גאולתם ושיבתם אל ארצם...

לפסוק ח' שעסקנו בו בשאלה ה אומר איש שלום שם:

התורה העלימה המרי הזה והכליון והחימה אשר היו בעבור זה. והוא אם שחסה התורה על כבודן של ישראל או לפי שדרכה לקצר בענינים ולהשמיטם, ואין אתנו יודע כעת בטעם מה שנכתב ומה שנשמט. ויש דברים שנרמזו ולא נכתבו, דרך משל כתוב (שמות י"ד) "הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמור חדל ממנו ונעבדה את מצרים", וקודם זה לא ספר לנו הכתוב מזה כלום. אולם כשאמרה התורה (שמות ו' א') "כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם" למדנו, שלא הספיק במה שישלח פרעה את העם אלא שיסבב שיגרשם מארצו. והוצרך אל הגרוש, לפי שהיו בהם מי שאף אם ישלחם לא ילכו.

לשאלה ו יש להעיר: אם נכונה הדעה שבפסוקים י"א-י"ב ירמוז הנביא למתן החוק והמשפט במרה, הרי יש לתמוה שקפץ ממרה למעשה המרגלים בפסוק ט"ו. ולזה מעיר איש שלום שם:

לפסוק ט"ו "וגם אני נשאתי" כשפקדתי עליהם כל חטאיהם במעשה המרגלים, וכענין "אשר נשבעתי באפי אם יבואון" (תהילים צ"ה י"א) והשמים שאר המאורעות שבין מסה למעשה המרגלים כדרך שעשה המשורר שתפש עיקר תחילת מריים וגמר ענשם.

לשאלה ח: יש במשפטי תכלית מצומצמים לפעמים אי בהירות ביחס לנושאם.

והשווה בראשית ב' י"ט

"וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ"

ומעיר שם שד"ל:

כדי שהאדם יראה מה יקרא להם, פעמים הרבה המקור חוזר למי שאינו נושא המאמר כגון (תהלים ק"ד) "כלם אליך ישברו לתת אוכלם בעתו" – שתתן אתה. (משלי א') "משלי שלמה... לדעת חכמה ומוסר להבין... לקחת..." שידע הקורא ויבין ויקח...

ואילו בפסוקנו ישנן שתי אפשרויות שונות כפי שיוכח המעיין בפירושים המובאים שם.