מבנה הפרשה וברכת כהנים

גיליון זה מתחלק לשני חלקים, בראשון עוסקים אנו במבנה חלקה הראשון של פרשתנו אשר התקשו בהבנתו ראשונים ואחרונים.

מבין פרשנינו, היה ראב"ע, שהשתדל במיוחד למצוא טעם לסדר שבו הובאו מצוות שונות בזה אחר זה, והוא עצמו כותב על רצונו זה בפרשת משפטים.

שמות פרק כ"א פסוק ב':

ד"ה כי תקנה אומר לך כלל לפני שאחל לפרש: כי כל משפט או מצווה כל אחד עומד בפני עצמו ואם יכולנו למצוא טעם, למה דבק זה המשפט אל זה או זאת המצווה אל זאת, נדבק בכל יכולתנו; ואם לא יכולנו – נחשוב כי החיסרון בא מחוסר דעתנו. ­­­­­­­­

מטעם זה גם הבאנו בין הניסיונות ל"הדביק" פרשיות אלה קודם כל את דברי ראב"ע.
בימינו עשה ניסיון למצוא את הפרינציפ שעל פיו חוברו הפרשיות השונות האלה זו לזו פרופ' קאסוטו. ומשום שהדברים נדפסו בספר בלתי מצוי לרבים יובאו דבריו בזה:

(חלק מדבריו הובאו גם בגיליון נשא תשי"ב)

קאסוטו, במאמרו בספר הכינוס העולמי למדעי היהדות (תש"ז) כרך א' עמוד 165:

"אחת משתי שיטות הסידור התופסות מקום חשוב בספרי המקרא היא שיטת האסוציאציה. ולא רק האסוציאציה של הרעיונות אלא גם ובעיקר האסוציאציה של המילים והביטויים. – שיטה, שתחילת כוונתה היתה אולי לשמש עזר לזיכרון. חשיבותה של שיטה זו בהבנת סידורם של ספרי המקרא לא הוכרה עדיין במידה מספקת במדע המקראי... עוד לא הגיעו החוקרים המודרניים לידי הכרה שזה כלל גדול ברוב היקפה של הספרות המקראית... ...גם ספר במדבר מחולק בעיקרו למחלקות גדולות לפי העניין, ואולם גם בו באות פה ושם פרשיות רק משום אסוציאציה רעיונית או מילולית. כך למשל אחר הפרשיות של הרכב מחנה ישראל וסידורו (ב, א' – ה, ד') באה פרשה על דיני אשם (ה, ה'–ח') ובסופה קשורים שני פסוקים נוספים על מתנות כהונה (ט' – י'); אח"כ באה פרשת סוטה (ה' י"א–ל"א), אחריה פרשת נזיר (ו' א'– כ"א) ואחריה ברכת כהנים (כ"ב-כ"ז). נדמה לכאורה שאין בפרשיות אלה שום סדר כללי והולצנגר (חוקר שלא מבני עמנו) למשל כתב בפירושו לבמדבר, שיש כאן:
Verschiedene under einauder nicht yuzammenhougeude gesetae
ואולם לפי שיטת המקרא יש כאן סדר ויש כאן יחס:
בסוף עניין המחנה כתוב שנצטוו בני ישראל לשלוח מתוך המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. הזכרת הצרוע גררה אחריה על סמך אסוציאציות של רעיונות רעיונות את פרשת דיני אשם הואיל והמצורע חייב להביא אשם ביום טהרתו. והפסוקים ט'–י' נספחו לאותה פרשה מפני העניין והביטויים על זכויות הכהן בקדשים אלה (האשם המושב לה' לכהן – "לכהן לו יהיה" – "לכהן לו יהיה") ומכיוון שבפרשה הזו בא הביטוי "למעול מעל בה'" (פסוק ו') באה אחריה פרשת סוטה שבתחילתה כתוב "למעול מעל בה'". ופרשת סוטה שכתוב בה "ופרע את ראש האישה" גררה אחריה את פרשת נזיר, שכתוב בה "גדל פרע שער ראשו". ואחר כך סודרה ברכת כוהנים כאלו לשם ציון, שאע"פ שבמקרים מסיימים כמו בסוטה חייבים הכוהנים לקלל, על הרוב תפקידם העיקר – לברך.

הלומד יחליט אם דרך זו מספקת את רצונו למצוא את הקשר שבין הפרשיות יותר משסיפקוהו הפרשנים הקדמונים.

החלק השני של גיליוננו עוסק בברכת כוהנים וכבר עסקנו בפרשה זו בגיליונות נשא תש"ג, תשי"א, תשט"ו. הפעם לא עסקנו בפירוש הפסוקים עצמם אלא במצווה הזו ובמשמעותה.

המורה למבוגרים ולנוער מתקדם יעמיד בראש דיוננו כאן את דברי חז"ל הידועים:

התורה הזו דומה לשני שבילין: אחד של אור (=של אש) ואחד של שלג. הטה בשביל זו – מת באור (=נכוה באש), הטה בשביל זו – מת בשלג. מה יעשה? יהלך באמצע.

 (ירושלמי חגיגה פרק ב' הלכה א')

הרואה את הכוהנים כאנשים שיש בידם כוח עצמי להטיב או להרע, הריהו כמי שרואה את הברכה כאמצעי מאגי, ואם כן אין לו עוד חלק בתורת ישראל, וכבר נכווה הוא באש של עבודה זרה, של אמונה בכשפים, באישים בעלי סגולות על-אנושיות היודעים להכריח את הקב"ה לרצונם. ועליו יאמר בלשון המאמר דלעיל "מת באור". ואולם הבועט בברכת הכוהנים וטוען שאין לו צורך בה – בעט באחת ממצות התורה ועליו יאמר "מת בשלג".

נגד התפישה הראשונה כבר נלחמו חז"ל בכמה וכמה ממאמריהם, וכדי שיוכל המורה להוכיח דבריו אלה, נביא בזה רק שניים מהם:

ספרי:   

מניין שלא יהיו ישראל אומרים ברכותיהם תלויות בכוהנים? והכוהנים לא יהיו אומרים: אנו נברך את ישראל? תלמוד לומר: "ואני אברכם"!

ספרי זוטא:

יכול אם רצו לברך את ישראל – הרי הן מבורכין, ואם לאו – אינן מבורכין?
תלמוד לומר: "ואני אברכם" – בין רוצין, בין לא רוצין, "אני אברכם" – מן השמיים.

גם פרטי הדינים הקשורים בברכת הכוהנים מכוונים לעקירת כל אמונה מאגית בכוחם העצמי של הכוהנים ושל ברכתם. כגון אלה שבגמרא סוטה ל"ה:

"כה תברכו" – בלשון הקודש. (שלא יחשבו דברי קסם וכישוף נאמרים בפיהם).
כה תברכו – פנים כנגד פנים. אתה אומר פנים כנגד פנים, או אינו פנים כנגד עורף? ת"ל: "אמור להם" – כאדם האומר לחברו.
"כה תברכו" – בקול רם. או אינו אלא בלחש?
ת"ל: "אמור להם" – כאדם האומר לחברו.

ואולם כנגד התפישה השנייה של מאיסה בברכת כוהנים בכללה, תפישתם של אלה הרואים עצמם פטורים מכל הדרכתה של התורה בדרכים ובאמצעים להשגת הטוב האמיתי, כנגדם יאמרו דברי הגמרא בהארתם של דברי ר' חיים יוסף פולאק, אשר הובאו בשאלה ב.

להבנת רעיון "הסיוע" ימצא המורה דברים חשובים במאמרו של ש"ה ברגמן על הברכה (הפועל הצעיר תש"י חוברת 26-27). הוא מתנגד לתפישה של ברכה כ"איחולי כל טוב למישהו" ומסתמך על דברי הראב"ע המפרש ברכה – כתוספת טובה. וכן קטע מדבריו הנוגע לעניינו:

הכוהנים מכינים את הברכה, אבל הברכה עצמה היא תוספת טובה הניתנת מגבוה...... העולם חי ומחייה על ידי שפע של ברכה העובר בעולם בלי הרף והמחפש את הכלים המוכנים לקבלו...... כשם שברכת הגשם תוכל להתבזבז ולהתפזר באין כלים מוכנים לקלטה וללקטה, כך עלול האדם למעול בברכת השפע או לזכות בה.