מלאכת המשכן + הפטרה

הלומד את הפרשיות האלה בזמן הזה, שאין לנו בית מקדש וכליו, ועצם העבודה על פרטיה בלתי מובנת לנו, יארה אותן כחומר "יבש" ויתפלא על ריבוי החזרות. וכבר הרגישו בעומס החזרות המרובות הקדמונים, כגון אברבנאל השואל:

הנה תמצא שזכרה התורה חמש פעמים פעם בכלל ופעם בפרט מלאכת המשכן וכליו והקשה הדבר ביותר סדר הזה שאמר משה לישראל "כל חכם לב בכם יבואו ויעשו... את המשכן את אהלו וגו'" (ל"ח י'), וזכר שם כל הדברים שציווה ה' לעשותם; ואח"כ זכר העשייה בפרט כל דבר ודבר בפני עצמו והיה מספיק שיאמר הכתוב: "ויעשו... כאשר ציווה ה' את משה וכן עשו", ומה צריך לפרט הדברים פעם אחר פעם?

וביותר מתמיהה רשימת החומרים כולם בתחילת פרשתנו. ואולם חז"ל ידעו ללמוד גם מפסוקים ומפרשיות כאלה – אשר לכאורה אינן אלא רשימות "טכניות" – מוסר השכל ותורת חיים. (א 3 ) המורה המלמד בכיתתו פרשת השבוע יוכל להראות לתלמידיו בהזדמנות זו כיצד אין דברי התורה שיעורים "היסטוריים" בלבד – אלא דברי תורה לעולם דברי תורה – הוראה לחיים ולהתנהגות הם. אותו רעיון מנוסח בדברי חכמינו בניסוחים שונים והרבה הוכחות הובאו מתורה, נביאים וכתובים לכך "שחייב אדם לצאת ידי חובת הבריות כדרך שהוא יוצא ידי המקום" (ועיין גיליון ויחי תשי"ח שאלה א!)

            בהזדמנות זו יוכל המורה להראות לתלמידיו מה פירוש טיהור האווירה מפני חשדנות, ומה דוגמא להתנהגות של ראשי ציבור, שלא תתן אפשרות לרינון, לדיבה, יקרא לפניהם את דברי הגמרא:

יומא ל"ח א':

בית גרמו היו בקיאין במעשה להם הפנים ומעולם לא נמצאה פת נקייה ביד בניהם, שלא יאמרו: "ממעשה לחם הפנים נזונים!", לקיים מה שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל".

יומא שם:

תנו רבנן: בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטורת, ומעולם לא יצאה כלה מבושמת מבתיהם. וכשהיו נושאין אישה ממקום אחר, היו מתנין עימה, שלא תתבשם, שלא יאמרו: "ממעשה הקטורת מתבשמין" לקיים מה שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומעם ישראל".

שקלים פ"ב מ"א:

התורם את הלשכה אינו נכנס בפרגוד חפות (מין בגד מחובר משני כסויין ובתוכו חלל ואפשר לחשוד שנותן לתוכו) ולא במנעל... שמא יעשיר ויאמרו: "מתרומת הלשכה העשיר", שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל".

אלא שיש בשני המדרשים המובאים ב-א' עוד רעיון אחר שאין דור המדבר, קהל זה שראה יד חזקה וזרוע נטויה, שהוצא מעבדות לחירות שראה על הים מה שלא ראו גדולי הנביאים, שעמד בתחתית ההר ושמע תורה מפי הגבורה, שאין הם מתרוממים מעל לקטנוניתם ומעל לחשדנותם, כשאין פוסקים מעיסוקם בקטנות, ממאויים לקטנות, מדבתם המלכלכת כל נשגב וגדול ומורידה אותה לתחום הקטנות שבהם הם שקועים, את זה מראה התורה בכמה מקומות ואת זה מציירים לפנינו חז"ל בכמה ממדרשיהם, שלא נאמין ולא נצפה לכך שחוויה חד פעמית – ותהיה זו הגדולה והנשגבה – שבהיסטוריה, משנה את האדם פתאום, והופכת אותו בבת אחת מגמד לענק. אותו ה"ויאמינו בה' ובמשה עבדו" אינו מונע את כל אשר בא אחריו מן התלונות ומן הרגון. ואותו זעזוע גדול שמזדעזע "עד עמק הלב" היחיד או הציבור עקב מאורעות גדולות, תשועות ונפלאות (בחיי הפרט או הציבור) אותו זעזוע אמנם עשוי לשנותו לשעה קלה, אך כעבור אותה שעה של התרוממות עשוי הוא (היחיד וביותר הציבור) לחזור לקטנוניות "היום יום" שלו.

ויש להשוות למדרשים אלה (שהובאו בשאלה א) עוד את דברי הדמגוגיה של קרח בהם מתארים חז"ל את האמצעים לאותה "לקיחה" בה לקח קרח את ראשי העם ומשכם לצידו. (מדרש שוחר טוב לתהילים פרק א', הובאו בגיליון קרח תשי"א).

ומה שמציירים לנו המדרשים המובאים בשאלה א על ישראל ביחסם למשה, אותו מצייר – וביתר חריפות – מדרש אחר על ישראל ביחסו לה'; (ולא לאחר מעשה הנס, כשהשפעתו כבר ירדה אלא אפילו בשעת הנס):

שמות רבה כ"ד:

... וכן הוא אומר (תהילים ק"ו) "וימרו על ים בים סוף" מהו ב' פעמים?
אלא על הים המרו, שלא היו רוצים לירד. אילולא שבט יהודה שקפץ תחילה וקדש שמו של הקב"ה שנ' (תהילים קי"ד): "בצאת ישראל ממצרים... הייתה יהודה לקדשו". ובים סוף מניין שהמרו? אלא כיוון שירדו לתוך הים, היה מלא טיט, שהיה עד עכשיו לח מן המים והיה בו כמין טיט שנאמר (חבקוק ג) "דרכת בים סוסיך, חומר מים רבים". והיה אומר ראובן לשמעון: "במצרי טיט רבים – טיט. במצרים – בחומר ובלבנים, ובים – חומר מים רבים" הוי – "וימרו על ים בים סוף".

לשאלה ב. הפסוק ל"ד שהוא הפסוק המסכם לכל מעשה המשכן, רבות עסקו בו הפרשנים ונסו ליישב קשיים שראו בו מבחינה תחבירית ומבחירה סגנונית. (שים לב שכל אחד משלושת הפרשנים שהבאנו מיישב קושי אחר!)