אהרן ובניו הנותרים

בכמה גיליונות של השנים שעברו (בייחוד בגיליונות תשט"ו, תשט"ז, תשי"ז) נדונו בעיות פרק זה, בייחוד של חלקו הראשון. יש לפתוח את השיעור בהסבר קצר על מות שני בני אהרן, בייחוד על השאלה אשר כל כך התקשו בה תנאים ואמוראים בעלי מדרש ופרשנים קדמונים ומאוחרים: מה היה חטאם? (יעויין גם בעלוני ההדרכה של תשט"ו ותשט"ז). אחרי כן יפנה המורה אל הציוויים שניתנו ע"י משה לאהרן ובניו, בנוגע להתנהגות שלאחרי האסון (ג'-ט"ו). תובלט כאן – בייחוד בפסוקים ו'-ז' וכן בפסוקים י"ב-ט"ו – המגמה לדחות אבלות, לדחות כל עניין של צער פרטי בפני עבודת המשכן. המשך העבודה – למרות כל מה שקרה – מסביר אותה בעל ספר החינוך למצוות "ומפתח אהל מועד לא תצאו":

משרשי המצוה (=טעמי המצוה) היסוד הבנוי לה בהגדלת הבית והעבודות הנעשות שם. ועל כן ראוי על כל פנים שלא לצאת ולהניח העבודה היקרה בשום דבר שבעולם. כן באמת, אם יניחוה, יהיה זלזול בה ויהיו מראים בעצמם, שיהיה בעולם דבר גדול מעבודת ה' ית', אחר שתהיה נדחית אפילו לפי שעה בשביל שום דבר אחר...

הקטע שבו אנו עוסקים הפעם קשה להבינו כהמשך לקודם, והדרך שבה ניסו קדמונינו לקשור ביניהם היא שעוררה את בעל העקדה (ורבים אחרים לפניו ולאחריו) לשאלתו.

נוסיף בזה עוד את תשובת אברבנאל (שהבאנו בגיליון שמיני תש"ט):

אברבנאל:        

והנה צוה אחר זה "יין ושכר אל תשת", לפי שהיה לב אהרן ובניו כלב אשה מצירה על שריפת בניו ומפני אזהרת משה לא היו יכולים לבכות ולספוד כראוי, ומפני זה אולי ישתו יין כדי לשכח צרתם שמו שאמר (משלי ל') "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש ישתה וישכח רישו"; הנה מפני זה בא הדבור לאהרן ולבניו, "יין ושכר אל תשת". ובאו לו בזה שתי סבות מונעות אליהם שתיתו: האחת באמרו "בבואכם אל אהל מועד" במקום "בעבור" כמו "ויעבד ישראל באשה" (הושע י"ב י"ג), "והוא נחש ינחש בו" (בראשית מ"ד, ה'); "התשחית בחמשה" (בראשית י"ח) ורבים כן. יאמר: אין ראוי שתשתו יין ושכר בעבור שאתם צריכים לבוא אל אהל מועד, לעשות את העבודות אשר בהיכל, שבהיותכם שכורים תחטאו בעבודתכם שמה ותמותו והדבר הזה יהיה חקת עולם לדורותיכם... והסבה השניה שבעבודה אין ראוי שתשתו יין ושכר, מפני שאתה מורה התורה לעם ועל פיך יעשו הבדל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור וגם בשאר הדינים אתה עתיד להורות את בני ישראל את כל החוקים וכמו שאמר (מלאכי ג' ד') "כי שפתי כהן ישמרו דעת".

לאגדה המובאת בשאלה א2 יש להעיר שביאליק-רבניצקי, בהביאם אותה ב"ספר האגדה", קצרוה בהפסיקם אותה בשאלת הזקן "באיזה בית שתה אותו יין שהיה משתכר בו". ע"י כך הפכו את הסיפור המאיים והמחריד ל...הלצה. הסיום הזה (הניתן לספורנו בספר האגדה) מעורר אצל השומע – ע"י גורם ההפתעה – צחוק רם. ואילו הסיום הטרגי שבמקור ("אין לי תענוג וגן עדן אלא זה") מאיר כבאור ברק את כל גף השכרות על מוראותיו.

להבנת שאלה ב יש קודם לראות את הקשיים התחביריים: האם הפסוקים י'-י"א הם משפטים משועבדים למשפט הראשי (פסוק ט'), או הם בעצמם משפטים ראשיים? ואם משפטים משועבדים של זמן הם, למה לא נאמרו בצורה מקבילה למשועבד הראשון שבסוף פסוק ט', היינו: למה לא נאמר "בהבדילכם בין... ובהורותכם" כמו שנאמר "בבואכם אל אהל מועד"? ואם משפטים משועבדים של תכלית הם, למה לא נאמר "למען תבדילו ולמען תורו" או פשוט "להבדיל" אך בלי וי"ו? ואם משפטים ראשיים הם – הן יחסר בהם הנושא והיה לו לומר: "והבדילו" "והורו". וכן גם קשה: אם זו מצווה לדורות היא שתפקיד הכהנים ללמד ("כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו", "יורו משפטיך ליעקב"), אם כן מה עניינו למקומו? במפרשים שהבאנו בגיליון נמצא את התפישות התחביריות השונות. לפי רש"י פסוקים י'-י"א הינם משפטים משועבדים של תכלית, ואילו את הוי"ו של "ולהבדיל" יסביב כוי"ו של (דברים י"ז ט"ז) "לא ירבה לו נשים ולא יסור", "לא ירבה לו סוסים ולא ישיב...". פירושו של שד"ל נראה לכאורה כפשוטו של מקרא ואולם אין הוא מבאר כלל את חוסר ההקבלה בין "בבואכם אל אהל מועד" ובין "ולהבדיל", "ולהורות".