פליאה גדולה אשר השתדלו רבים מן המפרשים ליישבה עומדת לפנינו בלימוד פרק זה: כל מי שלומד את פרקנו ואפילו לימוד שטחי ביותר יעמוד בפניה: שתים עשרה פעם שומעים אנו אותם הדברים על הקערה, המזרק הכף, הפר, האיל, הכבש... והן לא יתכן – וכל דרך לימודנו מתנגדת לכך – שיהיה זה דבר "שבמקרה", שלא תהיה בזה כוונה מיוחדת.

האברבנאל, שכוחו גדול בניסוח השאלות (שאלות אשר כבר הקשו אותם קודמיו מבלי לנסח אותן בבהירות כזו) מקשה:

למה זכר הכתוב כאן קרבן כל אחד מהנשיאים בפרטיות העניינים, בהיות קרבנותיהם שווים בלי חילוף כלל, והיה די כשיאמר בראשון מהם: "זה קרבן נחשון בן עמינדב" דרך משל ואחר כך דבר יום ביומו, וכן הקריב פלוני ביום פלוני, לא שיכתוב דבר אחד י"ב פעמים, שהוא כפל מופלג ודבר זר?

בגיליון תשכ"ד הבאנו את תשובתו המפורטת של הרמב"ן (לפסוק ב') לשאלה זו. (עיין בייחוד דבריו החל מן "והזכיר הכתוב קרבנות הנשיאים בפרטן, ואחר כך כלל אותם...").

אולי אפשר גם להסתייע בפתרון השאלה בדברים שנאמרו כדי ליישב תמיהת המניין בבמדבר, שלא הסתפקה בתורה בקביעת המספר הסופי, אלא נאמר מספר של כל שבט ושבט ושנמנו דווקא לגלגלת וכמאמר:

במדבר רבה:

"במספר שמות לגלגלתם".
אמר לו הקב"ה למנותם בכבוד ובגדולה לכל אחד ואחד, לא תהיה אומר לראש המשפחה: "כמה במשפחתך? כמה בנים יש לך?" אלא כולהון יהון עוברין לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם. הדא הוא דכתיב: "במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגלגלתם".

כלומר אין היחיד רק גרגיר חול אשר בהצטרפו לכלל כולו תינתן לו חשיבות כחשיבות המספר בלבד, אלא אישיות הוא אשר כמוהו לא יהיה, יצירה חד פעמית.

ואולם תשובה אחרת לגמרי נותן לנו אבן כספי בשני מקומות בספרו "טירת כסף" אשר הוא מעין מבוא לפירושו לתורה "מצרף כסף". להבנת דבריו יש להביא כאן את "המצוה הראשונה" ואת "המצוה הרביעית" המוזכרים בדבריו, והן מובאות בפרק השני של מבואו לספר טירת כסף (הנקרא גם "ספר הסוד") בין "שבע המצוות" אשר הוא מצווה עליהם למעיין בספרו "לפי שבשמירתן יהיה לנו מנוח מבהלת הרעיונות ומטרדת המחשבות בהבנת דברי הכתובים" מספרי המקרא. (עמוד 48):

המצוה הראשונה: לדעת שהמאמרים הכתובים בספרים צריכים שיוטעמו ויורגשו במתון ובלאט, וזה, כי כמו שצוונו חשובי הרופאים לדקדק המאכל בפה כדי שיתבשל היטב באצטומכא, כן צריך לכל משכיל שיעכב המאמרים בפיו ויהפכם וינענעם, כדי שיושלמו עוד ענייני הבנתם כולם בלב, כי בזה ירגיש האדם במה שידבר ויבדיל חלוקת הדקדוק וחלוקת ההגיון אחר שיעמוד על שתי המלאכות האלה ההכרחיות, למי שירצה לדעת לשון...

המצוה הרביעית: לדעת שדרך המאמרים המונחים להימסר לכלל דרך בני אדם, הוא זולת דברך המאמרים המונחים להימסר ליחידים השרידים לבד, ולכן ראוי שמחברי ספרי המקרא בכלל יבוא בדבריהם פעם קיצור דברים, ופעם השמטת עניינים מדברים אירעו או בסיפור, אם סיבותיו או זולתם, ופעם יאריך ופעם יכפול, ופעם יוסיף ויחדש מילה או מילות אינן הכרחיות בתכלית הסיפור. וכל זה יעשה לסיבות רבות...