לאחר חטא העגל

גיליון זה נעזר בהרבה ע"י מאמרו של מ' בובר [*] Das Leitwort und der Formtypus der Rede, Ein Beispiel שבו הוא מנתח את השיחה הארוכה, הנפסקת כפעם בפעם ונפתחת מחדש שבין ה' ומשה לאחר חטא העם, ופוקח עינינו לראות את המבנה המיוחד של שיחה זו. מראה הוא "כיצד בונות המלים המדריכות גשרים הנושאים רגלו של הצועד ברעדה בעקבות שני המשוחחים, מעבר לתהומות".

כוחה של הלשון מתגלה כאן אפילו ב"קטנות", כגון ב"עתה" המחומש הנותן דחיפה לטענה חדשה, או בהמרצה המיוחדת של ה"אתה" המשולש בפסוק ל"ג י"ב.

המילים המדריכות העיקריות הן "עם" והפעל "עלה". חמש פעמים הן מופיעות יחדיו משולבות (ל"ג ז'; ל"ג א, ג, ה, י"ב) ופעמים רבות בנפרד.

ועוד חשיבות משנה לשלוש המילים המדריכות "ודע", "פנים", "חן-חנן".

בגיליוננו עסקנו בעיקר בראשונה מן המילים הללו, במילה "עם". הכינוי המתחבר במילה "עמי", "עמך" – יש בו דו-משמעות. "עמך" הוא העם שאליו אתה משתייך, שאתה אחד מבניו, אבל "עמך" הוא גם העם השייך לך, שאתה אדוניו. ודו-משמעות זו חשובה להבנת כל עמק השיחה – המאבק הזה.

בשינויים השונים של הכינויים "עמי" ו"עמך" הרגישו כבר חז"ל.

ילקוט שמעוני שצ"א (כי תשא):

ר' ברכיה בשם ר' לוי: משל למלך שהיה לו כרם ומסרו לאריס, כד הוה עבד חמר טב (כשעשה הכרם יין טוב), הוה אמר: "מה טב חמר דכרמי!" וכד הוה עבד ביש, אמר: "מה ביש חמרא דאריסי" אמר ליה האריס: "אדוני המלך! כד הוה עבד חמר טב, הוא דידך (=הוא שלך!) וכד הוה עבד חמר ביש הוא דידי?! (-הוא שלי?), בין טב, בין ביש – דידך הוא.
כך: בתחילה אמר הקב"ה למשה (שמות ג'): "ועתה לך ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל", וכיון שעשו אותו מעשה (=חטאו בעגל) מה כתיב תמן? (ל"ב ח') "לך רד כי שחת עמך".
אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם! כד אינון חטאי דידי, וכד אינון זכאי דידך?! בין חטאי לזכאי – דידך אינן. "והם עמך ונחלתך". למה ה' יחרה אפך בעמך?!" אמר ר' סימון: לא זז מחבבן עד שקראן עמו, שנ' (ל"ב י"ד) "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו".

יש לשים לב עוד לשני הגוונים שיכול לקבל הביטוי "העם הזה", פעמים שיש בו משהו משאט נפש וזעם על חטאיהם ופעמים שיש בו משהו מראית שגיאותיהם ושגגותיהם מתוך המילה ובקשת רחמים עליהם.

לשאלה ד - קאסוטו אומר לפסוקנו (אחר פרשו את הפסוק כפירוש רש"י):

מפרשים אחדים ראו בבקשה זו הצעה של משה לקבל על עצמו את העונש במקום העם, הצעה שכזו היתה בוודאי נעלה ונשגבה מצד משה, אבל נראה שאין זה פשוטו של מקרא.

אך צריך למצוא נימוק לשוני לכך, למה אין זה פשוטו של מקרא.

--------------------------------------------------------------------------------

[*] מתוך הספר: Martin Buber u. Franz Rosenzweig, Die Schrift und ihre Verdeutschung Schocken Berlin 1936