הארון

לימוד הפרשיות תרומה, תצוה, ויקהל, פקודי וכן ההפטרות לפרשיות אלה, קשה על הלומד והמלמד מהרבה בחינות.

לכאורה פתוחות לפניו שתי דרכים ולעליו ללכת באחת מהן או בשתיהן בזו אחר זו, ושתיהן אינן מספקות את הלומד.

א)      יכול הוא להסתפק בכך שיסביר את העשייה על פי הנאמר בכתוב, לחפש אחר הוראתן של מילים זרות, טכניות, להשתדל להבהיר לעצמו ולתלמידיו את מבנה המשכן ואת מבנה הכלים מבחינת צורתן, גודלן, חומרן, עד כמה שזה מתפרש מתוך הכתוב – מבלי שיחפש אחרי טעמים למשכן ולכלים בכלל או לטעמים לפרטי העשייה (למה מחומר זה? למה בגודל זה? מה מטרת צורה זו, מספרי החלקים, המידות הנדרשות?)

בדרך זו הלכו רש"י ורשב"ם.
רשב"ם (בהוצאת רוזין, ואינו בחומשים שלנו) אף מקדים הקדמה קצרה לפרושו לפרשיות אלה:

פרשיות של משכן, חושן ואפוד – אם אקצר בפירושן יומצאו בפרושי רבנו שלמה אבי אמי זצ"ל.

רש"י עצמו נמנע מלהביא מדרשים המבארים טעמי המצוות, נמנע מלדבר על משמעותן הסמלית, הפנימית של כל המשכן.

דרך זו יפה היא לקטנים הבונים, מדביקים, מציירים ומכיירים ומוצאים בזה שמחה רבה בהפעילם את כוח יצירתם. ואילו בכיתת נוער או בחברת מבוגרים יורגש מאוד העדר העניין. אין בזה חומר למחשבה עיונית, והעיקר – לימוד תורה – אינו לימוד הנדסה או ארכיאולוגיה. מבחינה לשונית פרקים אלו קשים, ספק גדול הוא אם גם בעזרת מחקר בלשני והיסטורי נוכל להגיע לוודאות בזיהוי העצמים השונים, הכלים וחלקיהם, ואפילו אם נצליח בזה – שוב: לימוד שפה והעשרתה אינו לימוד תורה. לכן יבכרו בוודאי רבים את הדרך השנייה:

ב)      היא דרך הסבר משמעות המצוות האלה בדרך פענוח האליגוריות המשוערות המונחות ביסודן של פרטי המשכן: האוהל, הכלים, בגדי הכוהנים וכו', המורה יוכל להשתמש בכמה מפרשנינו שידם רב להם בדרך פרשנות זו. האלשיך, אברבנאל, בעל העקדה, וקרוב לזמננו רש"ר הירש והמלבי"ם שהרבה לעסוק בפירוש אלגורי למשכן לכל פרטיו.

פרושים מסוג זה הבאנו בגיליונות השנים הקודמות לפרשת תרומה ותצווה בשנת תש"ג ותשי"ג, ארון, בדיו ושולחן בשנת תש"ד, תש"ח מנורה, תש"י הכרובים.

ואולי הדרך הזו נראית לרוב הלומדים בדורנו ודאי כשרירותית ביותר, נטולת כל הכרח פרשני, ובהעדר כל ראיות מוכיחות מהכתוב (בגלל זה גם לא הלכו בה פרשנים כרש"י ורשב"ם הרואים עצמם אחראים לפסוק ונצמדים אליו בנאמנות). וביותר נראים מוזרים הסברים אליגוריים לפרטי הדברים, למידות, לציפויים, לפרטי העשייה – וכבר צווח נגדם הרמב"ם מו"נ ג' כ"ו (דבריו הובאו בגיליון תרומה תשט"ו).

הפעם הלכנו בדרך אחרת בדרך של הפניית תשומת הלב בדיוקי לשון וסגנון כדי להוציא מן הלב השקפות מוטעות כאילו ענייני סגנון ולשון וכל עניינים צורניים דברים שבקישוט בלבד הם, ציצים ופרחים, לבושים ולא גופי דברים (דעה זו מוטעית היא לא רק לגבי תורה בלבד אלא לגבי כל ספרות כזו שלפי עצם מהותה שירה היא).

החילופין שבין יחיד ורבים (שאלה א) אשר הראב"ע פותרן על נקלה, בתשובה שאינה תשובה כלל ראו בה חז"ל ופרשנים קדומים ומאוחרים דעה פרשנית, שיש לפותרה רק ע"י כך שתגלה את המשמעות שבחילופין אלה. ועיין כדוגמא:

       שמות י"ט ב' ודברי רש"י שם. ומקורם בויקרא רבה ט' ט':

גדול השלום: שבכל המסעות כתיב ויסעו ויחנו – נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת – כיוון שבאו לפני הר סיני נעשו כולם חנייה אחת, דכתיב ויחן שם ישראל...

ועיין עוד כדוגמא שמות י"ד י' רש"י ד"ה נסע אחריהם.

הטעם הניתן בדברי בעל אור-החיים, שאין הגשמת התורה כולה ניתנת אלא ע"י הציבור כולו, - העם כגוף שלם הוא הוא תוך שיתוף של כל חלקיו הוא הוא המגשים את התורה, רעיון זה הסבירו בעל אור-החיים שנית בפרשת ויקהל פקודי ל"ט ל"ב:

נראה, כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה, והתורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל. כל אחד יעשה היכולת שבידו ויזכו זה לזה. (ואולי כי לזה רמז באומרו (ויקרא י"ט) "ואהבת לרעך כמוך" – לצד שהוא כמוך. כי בשלומו ייטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלימותך ואם כן אינו אחר אלא אתה עצמך וכאחד מחלקיך). ובזה מצאנו נחת רוח, כי ה' צווה תרי"ג מצוות ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם. וזה לך האות: כהן ולוי וישראל ונשים – יש מצוות בכוהנים שאין מציאות לישראל לעשותם, ויש מצוות לישראל שאינם בכוהנים וכן בלויים וכן בנשים. ומה מציאות יש ליחיד לקיימם כדי להלשים תיקון לרמ"ח איבריו ושס"ה גידיו אשר יכונו להם? ודאי רק כך, שתתקיים התורה במחברת הכללות ויזכו זה לזה ויזכה זה מזה.

בשאלה ב הקשה שוב הדיוק הוא בהבדל שבסדר המילים וכן בהבדל שבצורת העבר עם וי"ו המהפך לעתיד (ונתת) לבין עתיד פשוט ("תתן") יעוין לשאלה ב' גם בכלל של המלבי"ם.

       איילת השחר קי"ז:

כשבא לדבר מעניין שכבר עבר קודם לזמן ההוא יקדים תמיד את השם של הפועל, כמו שפירש רש"י בר' כ"א א' ד"ה וה' פקד את שרה, בר' ד' א' והאדם ידע.

ויושם לב לכך, שאין זה אותו כלל שמובא בדברי בעל באר יצחק.