מכת בכורות

שאלות ב – ג בגיליוננו שייכות לאותן שאלות שהבאנו לא אחת בגיליונותינו, בהם אנו עומדים על הבדלים (דקים או גדולים) בבוא חזרה על אותו עניין בפסוקים. חזרה זו מצאנוה בסיפור אחד המשתתפים סיפור שכבר ספרו הכתוב.

  כגון:   

בראשית כ"ד (עיין גיליון חיי שרה תש"ך) עבד אברהם חוזר על קורותיו

שמואל א', טו (עיין גיליון ויקרא תשי"ט) שאול חוזר ומספר את סיפור הקרב

בראשית מ"א (עיין גיליון מקץ תשט"ו) פרעה מספר את חלומותיו לאחר שספרם הכתוב

בראשית ל"ט (עיין גיליון וישב תשי"ז) אשת פוטיפרע מספרת פעמיים את סיפורה.

            ועוד, ועוד.

ואולם, יש אשר נאמר דבר תחילה בפי אחד המשתתפים ואחר כך יחזור הכתוב על דבריו. כגון אם נאמרה פקודה בפי מצווה ואחר-כך יספר הכתוב את ביצועה, כגון: במדבר כ"ז (ועיין גיליון פנחס תשי"א).

מקומנו שייך לסוג האחרון. ואולם, גם בחזרה מסוג ראשון וגם בחזרה מסוג שני מצאנו, שנשתנה לשון הכתוב אם במעט אם בהרבה. פרשנינו מתייחסים ביחס שונה לשינויים אלה. אבן כספי הולך כאן בעקבות ראב"ע (ואף הרד"ק הולך בנקודה זו עם דרך הראב"ע).

באופן מפורט מסביר אבן כספי את שיטתו זו ביחס לשינויי הסדר שבו נמנו הבריות בהשחתתן במבול  (בראשית ז', יד, כא, כג, יט) ואלה דבריו שם:

ר' יוסף אבן כספי:  

ד"ה מן הבהמה הטהורה: מי ייתן טעם וסיבה הכרחית או שום בחירה בשינויים שעשה נותן התורה בסיפור זה, והוא כי למעלה בתחילה (פסוק ג) זכר עוף ולא זכר רמש, ובשלישית היא פה (פסוק ח') זכר בהמה ועוף ורמש; ועוד רביעית (פסוק יד) יסדר חיה, בהמה, רמש עוף; ועוד חמישית (פסוק כא) יסדר רמז, עוף, בהמה, חיה, שרץ, אדם; ועוד שישית (פסוק כג) יסדר אדם, בהמה, רמש; ועוד שביעית ביציאה (ח', טז) יסדר חיה, עוף, בהמה, רמש; ועוד שמינית (פסוק יט) יסדר חיה, רמש, עוף.
ובכלל: כי מי שייתן סיבה לכל אלו השינויים מצד שינוי הסידור שבא בכאן וגם תוספות וגרעונות, הוא – כמו שיאמר המורה בכמו זה – "מכוון כוונות לא כיוון בו אומרם". אבל לפי דעתי בחר וכיוון נותן התורה לעשות אלו השינויים בזה וכדומה לזה בדברים הקלים, להעירנו על עשותו בכמו זה בקצת העניינים החמורים עד שנדע, כי קצת אלו השינויים אין לתת בהם טעם, כי הם מטבע האפשרי השווי, אין אחד יותר ראוי מן האחר... וגם בקצת עניינים וסידורים ילמדנו כי יש מן ההכרחי, וכל זה צריך עיון. אחר הניחנו החלוקות והמינים, הנה הסכנה פן נחליף מין במין ונחליף חי במת, וזכור זה והקש על זה.

וכן השווה דברי הרד"ק, לבראשית כ"ד לט:

והאמת כי הוא סידר להם הדברים כולם כאשר היו. ולא נוכל לתת טעם לכל החסרים והמלאים, כי רבו; והנה הוא סיפר להם כל הדברים שהיו לו עם אדוניו והדברים שהיו לו עם רבקה, וכי האל זימן לו העניין, כאשר אמר לו אברהם, כי האל יצליח דרכו, וכן היה: כאשר שאל הוא מאת האל כן זימן לו האל, וכל זה להראותם כי האל אוהב אברהם ועושה רצונו ולא יוכלו למנוע הנערה ממנו, כי מה' יצא הדבר. ובשנות הדברים האלה יש בהם שינוי מילות
אבל הטעם אחד, כי כן מנהג הכתוב בהישנות הדברים – שומר הטעמים אבל לא המילות.

ולא ראו הראב"ע והרד"ק ואבן כספי, כי אין "טעם" מחוץ ל"מילות", ועם השתנות המילה מיד ישתנה הטעם, אם ברב או במעט. וההולך בשיטה זו המזניחה את הסגנון מתוך הכלל "שהכתוב שומר הטעמים אבל לא המילות", עלול להפסיד כל הבחנות דקות אשר לפעמים רומז לנו הכתוב בהם לעניינים גדולים. שיטת הראב"ע-הרד"ק-אבן כספי אינה פשט, אם כי היא נראית לכאורה כ"פשוטה" ומתקבלת על הדעת. פשט אינו מתגלה מתוך זלזול בכתוב אלא דווקא מתוך התייחסות רצינית ביותר לכל פרט מפרטי הכתוב, לכל צירוף מילים, לכל חריגה מן המקובל, לכל תוספת ומגרעת בחזרה.

לשאלה ד השווה את אגדות חז"ל שהובאו בגיליון נשא תשי"ז. דרך חז"ל לזהות אישים רחוקים זה מזה אף מעבר לדורות, ואף עצמים דוממים ובעלי חיים, כדי להראות על חוטים בהם מקשרת ההשגחה מאורעות רחוקים בדרך של סיבה ותוצאה, של חטא ועונש, של מצווה ושכרה. כתב עליה הינמן בספרו "דרכי אגדה" בייחוד בפרק ד. עיין שם.

ובגלל שהשתמשו חז"ל בלשון סמלים, לכן אין מקום לקושייה שמקשה בקשר למדרש זה בעל תורה תמימה על הרמב"ם:

וכתב הרב במורה נבוכים ח"ג, פרק י"ז: "אמנם עניין זה הגמול לבעל חיים שאינו מדבר (=לבהמה, חיה ועוף) לא נשמע כלל באמונתנו וגם חכמי התלמוד לא זכרוהו אבל קצת האחרונים מן הגאונים ז"ל כאשר שמעוהו מכת המעתזליה ישר בעיניים". ותימה רבה שלא זכר כלל מאגדה זו, שמפורש בה היפך מוחלט מדבריו.