יוסף ואחיו אחרי מות אביהם

גיליוננו עוסק בפסוקים מספר מתוך פרשתנו, באותם פסוקים שבהם מסתיימת כל אותה פרשה גדולה שהתחילה התורה לספרה בתחילת וישב – פרשת היחסים בין יוסף ובין אחיו – אותם יחסים שהשתבשו והביאו לידי כל אותם מאורעות שלמדנום בפרשיות וישב – מקץ – ויגש.

בפרשת ויגש נראה היה כאילו שב השלום לביתו של יעקב, התאחד שוב כל בית יעקב, רוח של סליחה ומחילה ואהבה חופפת את דברי יוסף בדברו אל אחיו אחרי התוודעו אליהם. והנה שומעים אנו שוב – מיד אחרי מות יעקב – את דברי האחים בהסתודדם, דברים מלאי פחד וחשדנות. ושוב על יוסף אחרי שבע עשרה שנה להרגיע את אחיו ולהוציא פחד מלבם.

דברי האחים (פסוק י"ז) מעוררים קודם כל את השאלה: ההיתה צוואה זו בדותה אשר בדו האחים מלבם מתוך הפחד, או שמא דברי אמת דברו וצוואה זו באמת צווה אותה יעקב ולא ספר אותה הכתוב תחילה מפי יעקב במקומו. (וכדברי הרמב"ן במקום אחר: בראשית ל' ז':

ואביכן התל בי: זה היה אמת ואם לא ספרו הכתוב... וכזה במקומות רבים בתורה...).

בשאלה זו: אמת או שקר? עסקנו בגיליונות ויחי תש"ד שאלה א, ויחי תשט"ז שאלות 1, 5.
הפעם ניתחנו בעיקר את דברי האחים כשלעצמם.

אם יתקשו הלומדים להבין את הקושי בפסוק י"ז, שאלות ג1(א) ג2 (א), יש להעמידם על כך שהפסוק מתחלק לשניים: הדברים הנאמרים בשם האב: "אנא שא נא... גמלוך" ודברי תוספת (של השליח? של האחים? "ועתה שא נא... אביך".

כדאי למורה להעמיד בשני טורים זה מול זה:

ולהסביר את ההבדל ביניהם.

בתגובת יוסף יש לעמוד על בכיו – ולנסות להבין את סיבת הבכי הזה. ואילו לשאלה ד יש להקדיש את רוב העניין. ראיית האדם את גבולותיו (התחת אלוקים אני) עלולה לשמש אמצעי להשתמטות מאחריות, השתמטות מהתאמצות ומהשתדלות לתקן, ויכולה להיות הכרה בקטנות האדם ובסיגים ובגדרים שנתנו לעשייתו, ליכולתו, לכוחו ולרשות שניתנה לו להשתמש בכוחו. ולענייננו: יעקב אמר מילים אלה, כדי להיפטר מעול האחריות. בקשתה של רחל בשעת צרתה שיתפלל עליה, שיהא שותף עמה בצערה נדחתה בטענת גבולות האדם וקטנותו. ההכרה בקטנות ערכו באה שם לשם חיפוי על אי רצונו לשיתוף ולעזרה. ואילו יוסף באמרו מילים אלו מכיר בגבולותיו, בחוסר רשות שניתנה לו לדון ולהעריך, כדי לשחרר את אחיו מפחד. וחז"ל ראו בדברי יוסף המשתמש באותן מילים לטובה, שהשתמש בהן אביו לרעה, לימוד ולקח, עונש של מידה כנגד מידה.

תנחומא בובר ויצא י"ט:  

אמרה רחל ליעקב (בראשית ל' א'-ב') "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" ויחר אף יעקב ברחל ויאמר "התחת אלוקים אנכי".
ורוח הקודש אומרת (איוב ט"ו ב') "החכם יענה דעת רוח" – אמר יעקב לרחל: וכי אנטי-קיסר (=משנה לקיסר) של הקב"ה אני?! אמר לו הקב"ה: חייך, בלשון שאמרת: "התחת אלוקים אני" בו בלשון בנך עומד ואומר לאביך: "התחת אלוקים אני".