שרי והגר

גיליוננו זה עוסק בחלקו הראשון בהתנהגותה של שרה אמנו ובחלקו השני בפגישת הגר עם המלאך.

המעשה אשר עשתה שרה בתתה את שפחתה לאברהם מוזר הוא בעיני מי שחי בעולם ששולט בו החרם דרבנו גרשום. אולם מאז נתגלו חוקי ח'מורפי לפני שישים שנה פרשוהו החוקרים כולם על רקע המקובל והנהוג בתקופה ההיא. אך לאמיתו של דבר – כלום מסבירים החוקים הללו את כוונותיה של שרה במקרה שלפנינו? הלא אין בהם אלא כדי להביננו שמעשה כזה אפשרי היה, חוקי היה, ואולי נהוג היה בכלל, אך אין בו כדי להסביר את משמעותו הסגולית של פרקנו, את ייחודו של המקרה שלפנינו או בפשטות את המניעים המיוחדים שדחפוה לשרי במקרה זה, ורבות ושונות דעות הפרשנים בשאלה זו.

החוקרים החדשים רובם ככולם רואים בהצעתה של שרה רצון לאימוץ הבן אשר ייוולד לשפחה, ואשר יהיה על-ידי כך לבנה של שרי, כדבר מוסכם וחוקי בתקופה ההיא (ודווקא מתוך סעיף 170 המובא בגיליון יתברר שאין הדבר כך!) ומפרשים את הדחף למעשה כאנוכי ביותר, "כרצון השתלטות על בן השפחה, למען תוסר ממנה חרפת העקרות"*; כמה רחוקה תפישת רש"י (עפ"י חז"ל) מתפישה זו. (ומעניין שאברבנאל ובעקבותיו המלבי"ם קרובים לה).
הרמב"ן, בפירושו לפסוק ב' פקח עינינו לקרוא כל פרט וכל מילה על מנת ללמדנו בצירוף כל הפרטים את כוונתה של שרה ואת אשר רצתה התורה ללמדנו בכלל הסיפור כולו. ואלה דבריו:

ד"ה וישמע אברהם לקול שרי: לא אמר הכתוב "ויעש כן", אבל אמר כי שמע לקול שרי. ירמוז, כי אעפ"י שאברהם מתאווה מאוד לבנים, לא עשה כן בלא רשות שרי, וגם עתה... כל כוונתו לעשות רצון שרי, שתבנה ממנה, שיהיה לה נחת רוח מבני שפחתה או זכות שתזכה היא לבנים בעבור כן. כדברי רבותינו.
ואמר עוד: "ותקח שרי" – להודיע שלא מיהר אברהם לדבר, עד שלקחה שרי ונתנה בחיקו; והזכיר הכתוב "שרי אשת אברם... לאברהם אישה", לרמוז כי שרי לא נתיאשה מאברם ולא הרחיקה עצמה מאצלו, כי היא אשתו והוא אישה, אבל רצתה שתהיה גם הגר אשתו, ולכן אמרה "לו לאשה", שלא תהיה כפילגש, רק כאשה נשואה לו. וכל זה מוסר שרי והכבוד שהיא נוהגת בבעלה.

ודווקא הרמב"ן הרואה את "מוסר שרה" בפסוקים אלה, הרואה כמעט בכל מילה, ב"ותאמר שרי", "ותקח שרי" ובמילים "לו לאשה" את עדינותה של שרה ואת העדר כל מניע אנכי, דווקא הוא אינו משתדל כלל ללמד זכות עליה, בדברי על "ותענה שרי" ואינו מגייס הסברים פסיכולוגיים לשם המעטת אשמתה אלא אומר את הדברים החמורים והקשים המובאים בגיליון. וזו דרכו של הרמב"ן לשפוט גם גדולים וטהורים לפי מעשיהם – בלי משוא פנים. בדבריו על העונש שנענשו בניה של שרה בתת ה' להגר בן "שענה את זרע אברהם ושרה בכל מיני עינוי", אולי נשמע הד העינויים שכבר הספיקו בני הגר לענות את זרע שרה עד ימיו של הרמב"ן. בפרט זה הסכימו לו כמה מפרשים, כגון ר' אליעזר אשכנזי בספרו "מעשי ה'", האומר אחרי הביאו את דברי הרמב"ן על ותענה שרי:

והנה דבריו ז"ל נכונים, אבל לא יתכן לומר כן, אם לא בראיה מן הכתוב. לכן ידמה היות ראיה וגילוי מופלג ממה שאמר לה המלאך "וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה' אל עניך", שאם השמיעה הייתה לשעבר – כמו שנאמר "שמע ה'", לפי זה היה ראוי לקרוא אותו "שמעאל" – לשעבר, אבל ציווה לקרוא אותו "ישמעאל", לגלות על העתיד, שיענה זרע ישראל.

אך לא כל הפרשנים מסכימים עם הרמב"ן במשפטו הקשה על שרה ואברהם ויש המנסים להצדיקה בכל מיני טענות (ועיין דברי אברבנאל שהובאו בגיליון לך-לך תש"ה!). ואף על הצדקת העונש יש מערערים, כגון בעל "העמק דבר":

"ומה שכתב הרמב"ן, שמשום זה היה "פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני עינוי", לא ידעתי. וכי בני ישמעאל לבדם התעללו בזרע אברהם ושרה יותר מכל אומות העולם, זה בדור זה וזה בדור זה?! וכן להיפך: בני ישמעאל לא עם בני ישראל לבד התעללו, כי עם כל מי שהיה נכבש מהם בעת אשר רמה ידם – עשו פרעות".