הברית

אחד מרעיונות היסוד של תורתנו הוא רעיון הברית שכרת ה' עם ישראל. וכך אומר י. גוטמן בדברו על רעיונות היסוד של עולם המקרא[1]:

למן התחלותיה הראשונות ראתה הדת הישראלית את א-לוהיה כא-לוהי ההיסטוריה. היא תולה את דבר התהוותה בברית שנכרתה בין ה' ובין ישראל, וברית זו מתקיימת מצד ישראל בשמירת מצוותיו של הא-לוהים, ומצד א-לוהיו – בשקידתו שהוא שוקד לטובת עמו.

במקום אחר[2] הוא מזכיר שהתגלמותו של הרצון הא-לוהי בתורה, שהוטלה על ישראל קדמה לה "התגלות קדומה לבני נח הכוללת את עיקרי המוסר ומכוונת לעמים כולם" ובזה מתקיימת "האוניברסליות של המצור הא-לוהית". אך משום מה אינו מזכיר שאף כאן נקשרה האנושות כולה בברית.

קאופמן פותח ספרו "תולדות האמונה הישראלית"[3] באמרו שראשית אמונת האחדות קודמת למתן תורה:

"בימי אבות העולם, בימי אדם הראשון, ונח ואברהם ויצחק ויעקב נתגלה לבני אדם, ואף כרת עמהם בריתות ונתן להם מצוות".

והוא בהערה רומז לבראשית ט', ט. רוב החוקרים התופשים את המושג "ברית" – כפי שהוסבר בדברי גוטמן לעיל – כהתחייבות הדדית רואים את הברית שעליה מדובר בפרק ט, ט' ובפרק ט, י"א כברית הראשונה, היא הברית שנכרתה אחרי המבול עם נח ועם בניו ונאמרו כאן – במצוות בני נח ובהבטחה ה' לבלי הביא עוד מבול – התחייבויות של שני הצדדים.[4] ואילו את הברית שעליה מדבר עוד לפני המבול (ו', יח) אין הם מזכירים או שרואים כמובן מאליו בפסוק זה רמז לברית העתידה להכרת אחרי המבול. ואולם כפי שיראה מגיליוננו אין זו דעת קדמונינו רובם ככולם. מן המילה "את בריתי" – היא הופעתה הראשונה של ברית במקרא – בצורתה המיודעת לומדים הם, שכבר קיימת וידועה הייתה ברית בין ה' והאדם, או שעתה בדבר ה' עם נח הוא מקימה אתו.

ופירושו השני של הראב"ע (שבפרק ו', יח מרומזת הברית של אחרי המבול) אשר בעקבותיו הולך ספורנו (וגם בעל אור החיים, שלא הבאנו דבריו) היא דעת יחידים. גם בנו יעקב וגם קאסוטו דוחים את התפישה של פרק ט, ט' כברית ראשונה שנכרתה, ושל ו', י"ח כרומזת אליה. אמנם ההבחנה שבין "כרת ברית" לבין "הקמת ברית" שעליה נשען קאסוטו אינה מוכחת[5].

גם עצם תפישת הברית כהתחייבות הדדית, שעליה נשענים כל אלה הרואים את ט', ט – לאחר מצוות בני נח – ברית ראשונה, אינה מוסכמת אצל כל פרשנינו. (עיין שד"ל בשאלה ג'). וגם קאסוטו מדגיש:

ברית לא בהוראה של התחייבות הדדית בין שני צדדים אלא בהוראה של הבטחה א-לוהית חד-צדדית לטובת האדם, כגון זו שניתנה לפנחס (במדבר כ"ח) "הנני נותן לו את בריתי שלום".

דברים מעניינים על המושג ברית בכלל ועל הברית שכרת ה' עם נח בפרט, ימצא המעיין בספר "אלה דברי הברית" לרב חיים הירשנזאהן[6], אשר מפאת אריכותם לא נוכל להעתיקם. אשר לשאלה ב' - על מהותה של ברית ו', יח דעתו היא שה' הבטיח לנח שאחר צאתו מן התיבה יקים את בריתו אתו "ושתי הבריתות – ברית אחת היא והקשת לאות הברית". ואחת מראיותיו היא שלא נאמר בפרק ח', א "ויזכור א-לוהים את בריתו" כפי שהיה צריך לומר לו כרת עמו ברית לפני כניסתו אל התיבה על כך שישאירהו בחיים וישמרהו מפני המבול. יעויין שם בפרוטרוט.

------------------------------------------------------------------------------------

[1] י. י. גוטמן: הפילוסופיה של היהדות. ירושלים תשי"א, פרק ראשון: גופי הרעיונות של זה המקרא. עמוד 18.

[2] שם, עמוד 36.

[3] כרך א', עמוד 1.

[4] לדוגמא בספרו

 X. Kohler, jewish Theoolgy p. 48:

The first covenant of God was made after the flood with Noah as the representative of mankind.

[5] קאסוטו, מאדם עד נח, עמוד 46:

יש להבחין בין כריתת ברית ובין הקמת ברית: "כריתת ברית" היא קבלת התחייבות מצד בעלי הברית, ו"הקמת הברית" היא קיומה וביצועה של התחייבות זו.

אך עיין שמות ו', ד "וגם הקימותי את בריתי אתך" הנראה מנוגד להגדרתו דלעיל. ועיין רש"י שם "כשהצבתי והעמדתי את בריתי". (וקאסוטו הרוצה לבאר גם שם בהתאם להגדרתו, נדחק לפרש "הבטחה זו השארתי אותה תמיד בתקפה").

[6] "ספר אלה דברי הברית, מתבארות בו כל הבריתות בישראל הנזכרות בתנ"ך ותנאיהן, כוחן הדתי, המוסרי, ההלכותי". ירושלם תרפ"ו, חלק א', פרק א.