היום השישי והיום השביעי

גיליוננו זה עוסק בפסוקים בלבד, בעצם בשניים, אך כמובן יש לראותם על רקע הפרק כולו. אי ההקבלה בין פסוקי חמשת הימים לבין פסוקים היום השישי בולטים לא רק בהבדלים בין אמירות ה' שבכל יום לבין אמירתו ("נעשה") ביום שישי, ולא רק בה"א הידיעה של "יום השישי", לעומת העדר ה"א הידיעה ב"יום שני", "יום שלישי" וגו', ולא רק במתן תפקיד לנברא ביום שישי שאין דוגמתו בשאר הימים אלא מורגש גם בהעדר ה"כי טוב" לאחר בריאת האדם לעומת ה"כי טוב" שנאמר לגבי כל הברואים; כל ההבדלים מורים על עמדתו המיוחדת של האדם בתוך הבריאה כולה. ובכיוון זה יש לחפש תשובה לשאלה ב.

על ההבדל שבין "כי טוב" ל"והנה טוב מאד" עמדו חז"ל, ושורה שלימה של הסברים ניתנו ל"והנה טוב מאד" זה בבראשית רבה ט'. גם הפשטנים[1] כולם וכן הפילוסופים עמדו על כך. לעומת דברי רבי מאיר שהבאנו בשאלה ג' נעמיד כאן דברי אחדים מהם:

ראב"ע:

ואם ישאל השואל: אחר שהזכיר בכל יום ויום עם כל מעשה "כי טוב" מה צריך להזכירו עוד עם הכלל? והתשובה: יתכן להיות כל פרט טוב וכלל התחברם רע. על כן הצריך לומר: "את כל אשר עשה". ועוד: כי הוסיף מילת "מאוד" על הכלל ולא על הפרט.

ספורנו:

תכלית המציאות בכללו טוב מאוד יותר מן התכליתות הפרטיות המכוונות אליו.

ונראה שראב"ע כיוון לדעת תרגום אונקלוס: "טוב מאוד – תקין לחדא" ועליו אמר בעל שדה ארם:

מה נשתנה הטוב הזה מכל טוב אשר לפניו שבכולן תרגם "טב" וכאן "תקין"?

ונראה כי היה קשה למתרגם אחרי אשר נכתב על כל פרט ממעשה בראשית "וירא א-לוהים כי טוב", למה זה נכתב על כללם: "והנה טוב מאד"? ופירש אונקלוס כי "טוב מאד" הנכתב על כלל מעשה בראשית הוא של טוב התאמת פרטיו והסכמתם אחד את אחד ואת הכלל כולו... והרעיון הזה לא ייוודע להמון ע"י מילת "טב" כי אם ע"י מילת "תקין", המורה על דבר אשר חלקו מתאים עם חלקו.

לכאורה תפישה זו של ה"טוב מאוד" רחוקה מאוד מתפישתו הפסימית של ר' מאיר. אך אין זה אלא לכאורה.

הרמב"ם, במורה נבוכים חלק ג' פרק י' מבאר את דברי ר' מאיר:

ולזה סיפר הספר אשר האיר מחשכי עולם לאמר "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" עד שמציאות זה החומר השפל לפי מה שהוא, מחיבור ההעדר המחייב למוות ולרעות כולם, כל זה גם כן טוב, להתמדת ההוויה והמשך המציאות בבוא זה אחר סור זה. ולזה פירש ר' מאיר "והנה טוב מות" לעניין אשר העירונו עליו.

והנה לפי דבריו התכוון גם ר' מאיר לראות את הטוב מאוד בהרמוניה הכללית שבעולם "והתמדת פרטיו והסכמתם אחד את אחד ועם הכלל" אשר מציאות והעדר, חיים ומוות, צמיחה וכמישה הם חלקיו ההכרחיים לכלל כולו. אלא שר' מאיר נתן לזה ביטוי פרדוקסאלי, בהעמידו את המוות כשלעצמו כטוב מאוד, והרמב"ם פירש כוונת דבריו בתוספת שתי המילים "כל זה גם כן טוב" [2].

להסברת המדרש השני שהוא בשאלה ג', נביא כאן קטע מתוך דברי מ. בובר "דמיון יוצר"[3]:

"שני יצרים הושמו זה לעומת זה בבריאת האדם. הבורא נתנם לאדם בתורת שני משמשים, אלא שאין הם יכולים למלא תפקידם בשלמות אלא מתוך שיתוף פעולה אמיתי. "יצר הרע" הכרחי הוא לא פחות מחבירו ואפילו הכרחי יותר ממנו, שאילולא יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אישה ולא הוליד ולא נשא ונתן (בראשית רבה ט', ז, וכן ראה קהלת ד', ד)... לפיכך יצר הרע קרוי "שאור שבעיסה" (ברכות י"ז) בבחינת חומר מתסיס ששם א-לוהים בנפש, ושבלעדיו אין עיסת האדם תופחת. ומשום כך מדרגתו של אדם קשורה בהכרח בכמות ה"שאור" שבו; "כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו" (סוכה נ"ב, ע"א). החשיבות הגדולה הנודעת ליצר הרע באה לידי ביטוי עז בדרשה לפסוק האומר, כי לאחר שברא א-לוהים את האדם, ראה את כל אשר עשה "והנה טוב מאד" (בראשית א', לא), ודרשו: "טוב מאד" זה יצר הרע, ואילו ליצר טוב ניתן רק התואר "טוב" (בראשית רבה, שם); מבין שני היצרים יצר הרע הוא, איפוא, יצר היסוד. ואין הוא מכונה רע אלא לפי האדם עושה אותו רע. לפיכך אמנם רשאי היה קין (כמו שנאמר במדרש) לענות לאלוקים התובע ממנו דין-וחשבון, שהוא, אלוקים, שברא בו את יצר הרע; אבל מענה זה אינו מענה אמת, שכן רק על-ידי האדם נעשה היצר רע. הוא נעשה רע, והוא חוזר ונעשה כך כפעם בפעם, לפי שהאדם מפריד אותו מחבירו, ובהתעצמאות זו האדם הופך את זה שנועד לשמשו – לאלילו. לפיכך אין מחובתו של אדם להמית את יצר הרע שבקרבו, אלא לחזור ולאחדו עם יצר הטוב. דוד, שלא העז לעמוד בפניו ומשום כך המיתו בתוכו – כמו שכתוב באחד ממזמוריו (תהלים ק"ט, כב): "לבי חלל בקרבי" – לא מילא חובה זו; אבל ודאי מילאה אברהם, אשר כל לבבו נמצא נאמן לפני ה', ולכן כרת עמו הברית (נחמיה ט', ח). הציווי שנצטווה האדם: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" – אף הוא נדרש: בשני יצריך - באיחודם (ברכות נד). באהבה לאלוקים יש לכלול גם את יצר הרע, וכך ודווקא כך היא מגיעה למעלה השלימות; וכך ודווקא כך הוא חוזר ונהיה כמו שנברא: "טוב מאד".

------------------------------------------------------------------------------------

[1] זה עתה הופיע הספר "פשוטו של מקרא" לשמעון כשר (כרך ראשון – לפרשת בראשית העשוי במתכונת "תורה שלמה") המעמיד בזה אחר זה את דעות פרשנינו ומסביר את דעותיהם, ומשחרר את המעיין מן הצורך לחפש בספרים הרבה ובמפרשים שאינם מצויים בידי כל אחד; כמובן נעזר גיליוננו גם בשאלה ג' וגם בשאלה ה' בספר חשוב זה.

[2]  מעניין לשמוע הסבר שניתן לדברי המדרש בס' התירוש על מדרש רבה לשר בן חיל העדולמי (ורשא תרנ"א):

"רכוב הייתי על כתפו של זקני" – סגנון הסיפור הזה מורה שהייתה הליכה של בריחה מחמת המציק והשמדות בימים ההם. אחר מלחמת בר כוכבא וחורבן ביתר, בימי ר' עקיבא ותלמידיו שר' מאיר היה מהם, והשלטונות של הדריאנוס הכבידו אכפם עליהם בגזירות שמדות, צרות מציקות להעבירם על דת בעינויים קשים והיו בורחים ממלטים נפשם ונפש עולליהם להיטמן בכפרים ויערים להיחבא מזעמו של השלטון, ובחפזם לנוס וילדיהם שאין בכוחם לרוץ ברגליהם נשואים על כתפיהם, וחמת המציקים מיראה ומבהלת אותם על כל מדרך כף רגל, בוודאי נבחר להם מוות מחיים, ושבחו את המתים שכבר מתו ולא ראו בעוני המר הזה – על מצב כזה אמר ר' מאיר את דרשתו המעציבה, והייתה האנחה המרה הזאת, שהייתה בעונתה כדבר בעיתו, שמורה בזיכרון ר' שמואל בר נחמן מילדותו על פי אותו מאורע שהיה רכוב על כתפו של זקנו בדרך בריחתם".

יושם לב, כיצד מקטינה התפישה ההיסטורית ביוגרפית הזו את ערכו של המאמר. הרמב"ם שלא פירשו מתוך מסגרת היסטורית ביוגרפית ראה בו ביטוי לשלמות הבריאה כולה אשר בה גם הרע – טוב, ואילו ההסבר האחרון רואה בו אנחה מרה על צרות התקופה ההיא. מה בין ראייה היסטורית לבין ראייה על זמנית!

[3] מתוך הספר "פני אדם" מוסד ביאליק ירושלם תשכ"ב. "תמונות של טוב ורע", עמוד 345.