לביאור השירה

הבא ללמד את שירת האזינו, ייטיב לעשות אם יברור לו קטע מתוכה ויתעמק בה, כי היא עשירה כ"כ בקשיים רעיוניים ולשוניים, עד שלימוד השירה כולה בשיעור של שבת לא יוכל להימנע משטחיות גמורה ולא יתן ללומד כל טעם בעומקה וגודלה של שירה זו. לכן מוטב להתעמק בשניים שלושה פסוקים ולהתבשם מהם, מאשר לרפרף על פני כולה.

אבל רצוי לפתוח את השיעור בסקירה על פני השירה כולה, מבנה ומגמתה. במבנה השירה עסקנו כבר בגיליונות האזינו תש"ו, תש"ז, תשי"ח – הבאנו והשווינו חלוקות שונות של שירתנו, ביניהן החלוקה המוצעת ע"י אברבנאל, המוצעת ע"י בובר-רוזנצווייג בתרגומם, וכן חלוקה מעניינת מאד של א' רוזנטל במאמרו, על מבנה שירת האזינו, ב"ישורון" כרך ב', 1915 (בגרמנית).

הפעם הבאנו את חלוקתו של ספורנו. הוא – המושפע בפירושו הרבה מן הרמב"ן – קרוב גם הפעם לחלוקת הרמב"ן, קרוב אך לא מסכים עמו בכל.

והנה דברי הרמב"ן הנותנים יחד עם חשיפת המבנה, גם את עיקר רעיונותיה, וכן – מה שאינו דבר רגיל אצל פרשנינו הקדמונים – דברי הערכה לשירה כולה.

ואלה דבריו:

והנה השירה הזאת אשר היא לנו לעד אמת ונאמן תגיד בביאור כל המוצאות אותנו; בתחלה החסד שעשה עמנו הקב"ה מאז שלקחנו לחלקו, והזכירה הטובות שעשה לנו במדבר ואשר הנחילנו ארצות הגויים הגדולים והעצומים ורוב הטובה והעושר והכבוד אשר הנחילנו בה, וכי מרוב כל טובה מרדו בה' לעבוד הכוכבים ומזלות, והזכירה הכעס אשר היה מלפניו עליהם עד אשר שלח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב.          
ואחר כן פזר אותם בכל רוח ופאה וידוע כי כל זה נתקיים ויהי כן.
ואמרה השירה כי בסוף ישיב נקם לצריו ולמשנאיו ישלם, והטעם, כי הם עשו כל הרעות עמנו לשנאתו של הקב"ה, כי לא שנאו את ישראל בעבור שעשו עבודה זרה כהם, רק שלא יעשו כמעשיהם, ויעבדו את הקב"ה וישמרו את מצותיו ולא יתחתנו בהם ולא יאכלו מזבחיהם ויבוזו עבודת כוכבים שלהם ויבערו אותם ממקומותיהם וכענין שאמר (תהלים מ"ד) "כי עליך הורגנו כל היום, אם כן לשנאתו של הקב"ה יעשו לנו כל הרעות האלה והם צריו ומשנאיו ועליו להנקם מהם. וזה דבר ברור, כי על הגאולה העתידה יבטיח כי בענין בית שני לא הרנינו גוים עמו רק לעגו עליהם "מה היהודים האומללים עושים" והיו גדוליהם עובדים בהיכל מלך בבל וכולם משועבדים לו ובימים ההם לא השיב נקם לצריו ולא כפר אדמתו עמו.
והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה אבל לא ישבית זכרנו וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה ויכפר על חטאתנו למען שמו; אם כן השירה הזאת מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין. וכך הזכירו בספרי: "גדולה שירה זו, שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא" ולזה רמז הכתוב שאמר "ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם" הזכיר "כל" להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו, ואם היא קטנה בדיבור, כי ביאר להם ענינים רבים, ואילו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית, כן היה ראוי להאמין בה, מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה, לא נפל דבר אחד, ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי האלקים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו, אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו, עליו השלום.

לדברי ספורנו[1] על פסוקי השירה הראשונים אחרי ההקדמה עיין דבריו בהקדמתו לפירושו לתורה (החלק המתייחס לספר בראשית), וכן דבריו לשמות י"ט ה':

ד"ה והייתם לי סגולה מכל העמים: אע"פ שכל המין האנושי יקר אצלי מכל יתר הנמצאים השפלים, כי הוא לבדו (=המין האנושי) המכוון בהם, כאמרם ז"ל: "חביב אדם שנברא בצלם", מכל מקום אתם תהיו לי סגולה...

וכן דברי ספורנו דברים כ"ו י"ח:

ד"ה וה' האמירך היום: במה שהוא נכנס בברית עמך ולא עשה כן לכל גוי, נתן לך מעלה בזה.

ד"ה להיות לו לעם סגולה: כדי שישיג בכם מה שחפץ להשיג מן המין האנושי כאמרו: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו".

וביתר הדגשה בפרשת וזאת הברכה:

ד"ה אף חובב עמים: ואע"פ שאתה חובב עמים, כאמרך "והייתם לי סגולה מכל העמים" ובזה הודעת שכל המין האנושי סגולה אצלך, כאמרם ז"ל "חביב אדם שנברא בצלם", מכל מקום...

וזהו קו אופייני לפרשן זה.

פסוק ח' קשה הוא הן בכלל הן בפרטיו. הרעיון הוא כנראה זה, שבחירת ישראל כבר מצאה ביטויה בהסדר הכללי שנקבע לעמים וארצות, אבל בזה עדיין לא נתפרשו פרטי הכתוב. לשאלה ב3 נביא בזה מתוך המאמר על שירת האזינו למשה פרנק,[2] דברים המנוגדים לדעת הפרשנים שבגיליוננו:

            את הפסוקים ז'-ח' יש לראות כמפתח ליצירה כולה...

המשפט "בהנחל עליון גויים" נותן תמצית הלקח של המשורר, שה' אוהב את ישראל מכל העמים, כפי שמוכיח ההמשך, "כי חלק ה' עמו..." אבל איך מבסס המשפט הראשי את הלקח הזה? מה כחו של המופת מגבולותיהם של שאר אומות העולם? את יחסו המיוחד של ה' לישראל אפשר להוכיח רק על פי גבולות הארץ שנתן ה' לישראל ולפי הגבולות שהציב לשאר האומות. לכן יש לפרש את המלה "עמים" לא בהוראה של "גויים", גויי הארצות, אלא במובן של שבטים: שבטי ישראל... בהוראה זו היא משמשת בכמה מקומות בתורה. (בר' כ"ח ג', מ"ח ד'; מ"ט י'; דברים ל"ג ג'[3]). כוונת הכתוב היא, שהארץ נבחרה בשביל שבטי ישראל עוד מימים קדומים, לפני היות עם ישראל בעולם, כשפלג ה' את המין האנושי לאומות, אמר ליצור לו עם שיהיה חלקו ונחלתו בעולם; עמד וברר נחלה לשבטים שעתידים לקום מזרע האבות והציב גבולותיהם לדורות עולמים.

נראה לנו שבמילים המסומנות בקו טמונה חולשת פירושו וצמצום תפישתו את מגמת השירה.

----------------------------------------------------------------------------------

[1] עיין לזה מאמרו של יוסף ולק: "ר' עובדיה ספורנו, הפרשן – ההומניסטי", ספר ניגר הוצאת החברה לחקר המקרא, ירושלים תשי"ט, עמודים 302-277.

[2] משה פרנק, שירת האזינו, תרביץ, כרך י"ח (תש"ז), עמודים 130-129.

[3] והשווה תפישתו לדברי ספורנו לפסוק זה המובאים לעיל!