בני קין

פרשת בראשית לאחר מעשה הבריאה עומדת בין שתי הקצוות: בסוף מעשה הבריאה נאמר:

פרק א' פסוק ל"א

"וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד"

בסוף הפרק הראשון של תולדות האנושות (עשרה דורות מאדם עד נח) נאמר:

פרק ו' פסוק ה'  

"וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ
וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם"

(בהערה כותב רוזנצוויג לבובר שעצבות הפסוק הזה המגיעה לשיאה במילים "רק רע" כמעט ואיננה ניתנת להתרגם).

בין שתי הקצוות האלה מתארת הפרשה שלבים שלבים את ירידת האנושות.

                        שלב ראשון: חטא אדם וחוה.

                        שלב שני: רצח קין את הבל.

                        שלב שלישי: שירו של למך שהוא התפארות ברצח.

                        שלב רביעי: החמס שנעשה בשדידת הנשים.

וכל זה מביא לגזרת הפורענות: כליה של העולם "כי נחמתי כי עשיתים". ונראה שזהו סיומה של פרשה ראשונה של תולדות האנושות. אולם אין מילים אלה – הנראות סופיות – המילים האחרונות של פרשתנו. לאחריהן באות עוד חמש מילים הפותחות אשנב לעולם חדש.                               

"וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'"

לסיומה של פרשה זו כותב קאסוטו, ("מאדם עד נח" עמוד 210):

לא התרבות החומרית שהתפתחה בתוך בני קין (ד' י"ז, כ'-כ"ב) ולא רב מספרם של בני אדם (פרק ה', ו' א') ולא גבורתם של הגבורים (ו' ד') ולא השם שקנו להם הגבורים בגבורתם יכלו להועיל בשעת הפורענות, רק צדקת הצדיק יכלה להציל את העולם.

הקטע שבו עוסק גיליוננו מתחיל לאחר השלב השני דלעיל. פעמיים ניתנת שלשלת הדורות בפרשתנו, שבעה דורות ממשפחת קין (מאדם עד למך) ועשרה דורות מאדם עד נח. כאלה כן אלה קלקלו מעשיהם עד "ותמלא הארץ חמס". וראוי להזכיר ללומדים את פרקי אבות ה' ב':

עשרה דורות מאדם עד נח, להודיע כמה ארך אפיים* לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול.

על רקע שחור זה של ירידת הדורות יש לתמוה על שני דורות המובלטים בייחוד: דור אנוש וחנוך, ונחלקו הדעות בהן, אם אלה נקודות אור הן או שאינן אלא שלבים נוספים בירידה.

בדורו של אנוש עסקנו בשאלה ג. מקובלנו מחז"ל שתחילת עבודה זרה היא בדורו של אנוש והאריך בזה הרמב"ם הלכות עבודה זרה א' א' (ועיין גיליוננו לפרשת לך-לך תשט"ז!) ונראה שפירוש זה – תחילת עבודה זרה – לפסוק המדבר ב"קריאה בשם ה'" מוזר מאוד. ואמנם פרשני הפשט מפרשים פסוק זה לשבח, כמו שמצינו בגיליוננו בדברי ראב"ע. וכן:

רשב"ם: (הוצאת רוזין)

ד"ה אז הוחל לקרא בשם ה': לשון התחלה, שהתחילו להתפלל מתוך מצוות שנתחדשו.

ר' יוסף אבן כספי:

ד"ה הוחל לקרא בשם ה': לשבח מטעם התחלה.

אך רוב הפרשנים לא הלכו בדרך זו, וכבר העמידנו רד"ק על כך:

ד"ה אז הוחל לקרא בשם ה': יש מפרשים הוחל – שלון חלול ויש מפרשים לשון תחילה. ובתרגום אונקלוס מצאנו שתי נוסחאות: יש נוסחה "ביומוהי שריאו בני אנשא לצלאה בשמא דה', פרש "אז הוחל" לשון תחילה, כי בימיו החלו בני אדם לקרא בשם ה', כלומר להתפלל אליו בעתם צרתם ולהספיק צרכיהם, כי עד ימי אנוש לא הייתה דעתם שהתפילה מועילה להם, כי מה שנגזר נגזר ואין להשיב. ולמה שראינו בחז"ל (בראשית רבה כ"ג) וכן דעת רוב בני אדם, כי בימי אנוש טעו בני אדם אחר עבודה זרה, יהיה הפירוש כי אז החלו בני אדם לקרוא לכוכבים ולמזלות בשם ה', כלומר: להם היו עובדים ומתפללים, כי הייתה דעתם כי הם אמצעיים בין האל ובין שאר בריותיו, ולגדולתם ולעצמם הם, ראויים לעבדם, והם יצליחו מעשה העובד להם... ואם הוא לשון "חלול" יהיה הפירוש שהקריאה בשם ה' הוחל אז (=חוללה) אז ושתפו עמו נבראי מעלה העצומים.

אם כן לא למדו פרשנינו תחילת עבודה זרה בימי אנוש רק על ידי פירוש גזרוני מוזר כל הוחל = חולל, אלא בדרכים שונות ומשונות. המדרש רואה כאן התחלה מחדש, התקוממות נגד מה שהיה. ופרשנים מאוחרים – כמו שלשת אלה שהובאו אחרונים בשאלה ג – מנסים לקשר את הנאמר בפסוק עם מסורות חז"ל בדרכים שונות.

גם בעניין חנוך רווחות שתי דעות במקורותינו, יש דנים אותו לגנאי ויש לשבח. ר' זכריה פרנקל** העמידנו על כך, שבכל האגדות הקדומות לא נדרשה "לקיחתו" של חנוך לשבח. והיה זה עניין של ויכוח בין יהודים ומינים שרצו להיתלות בחנוך ובלקיחתו לצרכיהם. ורק בספרות החיצונית ובמדרשים מאוחרים ראו בחנוך צדיק גמור והשווהו לאליהו. ואף בכמה גירסאות מתרגום אונקלוס משתקפים חילוקי דעות אלה. כי לדעת החוקרים הגירסה הנכונה היא:

והלוך חנוך בדחלתא דה'
וליתוהי ארי אמית (=המית) יתיה ה'.

ואילו בכמה כתבי יד הגירסה היא:             

והליך חנוך בדחלתא דה'
ואיתוהי (=וישנו, והוא קיים) ארי לא אמית יתיה...

ומוזר הוא כיצד מנסה רבנו בחיי על התורה (המרומם את חנוך מאוד מאוד והופכו למלאך) ליישב גרסה זו "ואיתוהי" עם הכתוב "ואיננו".

ומה שאמר הכתוב "ואיננו" הוא שלשון חז"ל: אמר לו "אין" (=הן, כן הוא) שהוא הודאת הדבר וקיומו.

אבל כאמור רב קדמונינו רואים בלקיחה זו מיתה כמיתת אחד האדם, אם כי קודם זמנו.

------------------------------------------------------------------------------------

* העיר הרב מ. רבינוביץ בפירושו ש"ארך אפיים" כשם ולא כתואר נמצא פעם אחת במקרא (ירמיה ט"ו ט') "אל ארך אפך תקחני" וממנו יש להקיש על מקומנו.

** Z. Frenkel: הכתב לא מובן.