מעשה אחי יוסף

החל מפסוק י"ח בפרקנו מתחילה פיסקה חדשה. מכאן מתחיל המאורע המכריע: "מכירת יוסף". לחלק זה של פרקנו עיין גיליונות וישב תשי"ב ולהתנהגות ראובן במיוחד וישב תשי"ט.

בשאלה הידועה מי מכר את יוסף, האם האחים מכרוהו או המדיינים גנבוהו ומכרוהו מבלי דעת האחים? עסק בפרוטרוט גיליון וישב תש"ו (ולעמדת הרמב"ן בשאלה זו עיין וישב תשי"ט שאלה ג).

הפעם פנינו למספר מצומצם של פסוקים העוסקים בהתנהגות האחים כולם; כל מחשבותיהם ומעשיהם מזמן עזבם את אביהם לא סופרו בכתוב. גם המניע לעזיבתם – כולם כאיש אחד – את אביהם אינו ברור. האם המילים "לרעות את צאן אביהם בשכם" הם הטענה אשר בפיהם, כדי להצדיק עצמם בפני אביהם, או הם מתן חיבה אמתית כנה, אף זה לא ניתן להכרעה. (ועיין רש"י פסוק י"ב!).

כל מה שידוע לנו עליהם מאז עזבם את הבית עד פסוק י"ח בפגשנו אותם שוב הוא אשר נאמר לנו מפי ה"איש" המסתורי. שמעתי אומרים "נלכה דותינה" ואם קביעת מקום בלבד הוא או נרמזים בזה תכניות ו"נכלי דתות" – אף זה שנוי במחלוקת. (ועיין רש"י י"ז ובייחוד הרמב"ן י"ז ד"ה נסעו מזה... "ואמר לשון משמש לשני פנים והוא – יוסף – לא הבין הנסתר בו והלך אחר הנגלה ממנו וילך אחר אחיו וימצאם בדותן").

החל מפסוק י"ח רואים אנו את האחים שוב ושומעים את דבריהם. פסוק י"ח על ההתפעל של "ויתנכלו" שלאחריו מושא ישיר אותו דורש פתרון. לדברי רש"י אלה (שאלה א) נביא בזה את דברי הבאר יצחק, המטיב לנתח את דברי רש"י העוסקים בבעיות לשוניות:

ד"ה ויתנכלו: פעל נכל שענינו – "ערמומיות" להרע, אף שהוא פעל יוצא כמו פעל חשב שהוא יוצא לשני ויפול בו שאלת "מה?" את מה חשב?" והדבר הנחשב הוא הפעול(=המושא), אבל כאן (=בפסוקנו) – מלבד שבא "ויתנכלו" בהתפעל שהוראתו ע"פ רוב הפעולה החוזרת אל הפועל – לא נמצא הפעול שאחריו בפירוש כלל (לא נאמר מהו תוכן ההתנכלות, מה חסר המושא), כי אין מלת "אותו" שלאחריו הפעול, כי בשני השרשים (=חשב, נכל) אין מי שהמחשבה והנכלות עליו – הפעול, כי אם הדבר הנחשב והדבר שאותו נכלו הוא הפעול. וכן אין הפעול מלת "להמיתו", שההריגה אינה אלא פעול "החושב" ולא פעול "הנוכל".
כי מגדר הערמימות הוא מחשבת אופן עשית הפעולה שלא יורגש הפעולה או תכליתה או פועלה, ואם כן אין הפעולה עצמה כי אם רק תחבולת ההסתרה פעול ל"נוכל", והפעולה עצמה היא פעול ל"חושב". ולכן יתכן לומר רק "חשב להמיתו" ולא "נכל להמיתו".
והנה התחבולה שהיא פעול הנכלות בכאן הוא מה שנאמר אחר כך "ונשליכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו". לכן בעל כרחנו צריך לומר: מה שנאמר כאן ויתנכלו להמיתו אינו על דרך הוראת הפעול, כי אם על דרך הוראת התכלית, והלמ"ד (=של להמיתו) היא למ"ד התכלית, שתכלית נכליהם היתה למען יוכלו המיתו.
וזהו שאמר רש"י כאן "נתמלאו נכלים וערמומיות", שמאמר ויתנכלו הוא מאמר שלם בפני עצמו, ולא בא הכתוב לבאר כאן פעול ההתנכלות. רוצה לומר, מה התנכלו, רק שאמר תחילה על דרך כלל שנתמלאו נכלים, ואח"כ ביאר התכלית, ואמר "להמיתו", ר"ל: למען יוכלו המיתו. ודו"ק! [ודייק ותמצא קל!]

ראוי ללומדים לעמוד על הדברים האלה בכל דיוקם, למען יווכחו כמה הבנה בדקות הלשון יש בפירושיו הקצרים, מיעוטי המילים של רש"י.

לשאלה א1 השווה רש"י:

בראשית ד' ז'

ד"ה תשוקתך... שוקק ומתאוה להכשילך

ויקרא כ"ג מ'

ד"ה וענף עץ עבות: שענפיו קלועים כעבותות וכחבלים

דברים ל"ב ל"ו

ד"ה עצור: נושע על ידי עוצר ומושל שיעצור בהם

לדברי ספורנו (א2) המלמדים זכות על האחים, יש יסוד בלשון (ואולם אין לערבב או להשלים בין תפישתו את התפעל של ויתנכל עם תפישת רש"י כפי שהסברנוה בעזרת הבאר יצחק).
ליסוד הלשוני עיין דברי רש"י:         
דברים כ"ח ס"ח ד"ה והתמכרתם

דברים כ"ט י"ח ד"ה והתברך

ודברי ר' זאב היידנהיים, הבנת המקרא לדברי רש"י הראשונים:

...ועיקר הוראת התפעל על ציור ענין מה אשר בנפש, יהיה כן חוץ לנפש או לא יהיה כן.
דוגמת כ"ט י"ח ד"ה והתברך בלבבו.

רוב שאלות גיליוננו עוסקים באותה "אכילת לחם" התמוהה של האחים אחרי השלכת יוסף הבורה. ויש דנים אותה לשבחם ויש דנים אותה לגנותם. הפליאה הגדולה היא: מה ראתה התורה צורך לספר פרט זה. אולם אם נפרש את כל עניין מכירת יוסף עפ"י תפישת הרשב"ם (ועיין גיליון וישב תש"ו) – הרי פרט זה חשוב להבנת כל העניין, ולהסבר האפשרות שהמדיינים משכוהו מתוך הבור מבלי שירגישו בכך האחים.