פגישת יעקב ועשו

שאלה א בגיליוננו מובנת בעיקר אם נשקיף על היחס ועל הקשר הפנימי שבין שני הפרקים ל"ב-ל"ג, ואם נבין שההאבקות הלילית בין ה"איש" ויעקב אינה אלא מעין הכנה פנימית הבאה לאחר כל ההכנות החיצוניות לקראת הפגישה בין יעקב ועשו, בהאבקות הלילית הזו עסקנו בגיליונות תשט"ז, תשי"ח, תש"ך ועלינו להבין שכל הלך רוחו של יעקב השתנה לאחריה, יש אומרים לאחר ניצחונו על ה"איש" (אשר לפי כל הדעות היה "בא כוחו" של עשו) נתחזק ונתמלא ביטחון ויש אומרים שלאחר הניצחון, שהיה מלווה בנקיעת כף ירכו נתמלא ביטחון יחד עם פחד. שתי תפיסות אלה מצאו ביטויין בדברי הפרשנים בשאלה א1 (א) (ועיין  גיליון וישלח תשי"א לשאלה א).

שאלה ג. תפקידה להראות כיצד שימש פסוק זה, שאינו עוסק אלא בהכנות ה"טכניות" לקראת הפגישה, מסמך גדול לתלות בו הגנה בפני התקפות הנוצרים, וכבר קדם לדברי בעל תוספות יום ר' עזריה מן האדומים, בספרו מאור עיניים פרק נ"א:

... אמר חגי הנביא (ב, ט') "גדול יהיה כבוד הבית הראשון מן האחרון" והנה מודעת זאת כי חכמי הגמרא הבבלית הבינו הכתוב "גדול יהיה".. על הבית השני... האמנם ראיתי החכם בעל העקדה שער נ' והשר דון יצחק בפירוש חגי שנטו מדעת רבותינו באמרם כי רק על הבית השלישי אשר מהרה יבנה נאמר ודון יצחק אברבנאל בפרט נתן הטעם לנטותו מחכמי התלמוד..., כי בפירוש איתמר "הבית האחרון" שיהיה השלישי בהכרח.
והנה תיאור "האחרון" הנזכר איננו ממה שיקשה, כי האמנם דרך פשט יתורץ בשתים, כי עם היות הבית השלישי עתיד בעזרת שד-י להבנות אחר השני, הלא יתכן שיקרא את השני אחרון בערך הראשון, אשר קדמוהו, כפי מה שמצאנו בירמיה נ' י"ז "שה פזורה ישראל אריות הדיחו, הראשון אכלו מלך אשור וזה האחרון עצמו נבוכדנצר מלך בבל". וכבר נודע כי גלות בבל לא היה אחרון בבוא אחריו גלות טיטוס, אבל נקרא כן בערך הראשון, כמו כן האחרון האמור בבית שני הוא בערך הראשון – לא בשלוח. גם אם תדרוש מעל ספר "מאיר נתיב" (הקונקורדנציה לתנ"ך) תמצא כי זולתי דבר פה קדוש (ישעיה מ"ד ו') "אני ראשון ואני אחרון" אין בכל המקרא "אחרון" שלא יובן בערך, ראה אמרו (בראשית ל"ג ב') "לאה וילדיה אחרונים" – וסמיך ליה ורחל...

רואים אנו כיצד משמש פסוקנו להדוף התקפות הנוצרים הרוצים לשלול את הבית השלישי העתיד להבנות.

לשאלה ד. בדבר בכיתם של יעקב ושל עשו ראה גיליון וישלח תש"ו העוסק כולו בפסוק זה בלבד.

להבנת שאלה ז יושמו על לב דברי פרופ' היינמן, בספרו "דרכי האגדה" עמוד 66:

חוקרי תקופתנו הוכיחו, כי כבר המקרא השתמש ב"מלים מדריכות", כדי להבליט את היחס שבין הסיפורים שבמקרא או בין חלקי הסיפורים, והיחס שבין פעולה לעונש בכלל... דוגמא מבין אלה שהביאו החוקרים החדישים נמצאת כבר באגדה: בראשית רבה פ"ד: אמר הקב"ה ליהודה: אתה אמרת לאביך "הכר נא" (ל"ז ל"ב), חייך שתשמע: "הכר נא" (ל"ט כ"ה)... בכל הדרשות האלה מורה הביטוי המשותף על האופי המשותף למעשה ולגמולו. ויש גם "גזרות שוות" הדורשות את שוויון המילים במקום שהוראותיהן שונות אלו מאלו... דרשות מעין אלה שבהן נאמר הכלל "מידה כנגד מידה", מוכיחות, כי הדגישו את השוויון בביטויים, כדי לקשור אלה באלה את המקומות המדברים במעשים ובתוצאותיהם, על פי סימנים מוחשיים.                    

וכן אין להבין את דברי יעקב בפסוקנו אם לא נקראם על רקעם של דברי עשו המרים (כ"ז ל"ו)

"אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי"