הפטרה

שאלתנו הראשונה (א1) עסקו בה רבות פרשנים וחוקרים עד היום, לא רק ביחס לפרקנו (בייחוד בנוגע לפסוק ט"ז), היא השאלה הגדולה בזהותו של עבד ה' בפרק נ"ג, וכן נשאלת היא בנוגע לישעיה מ"ט א'-ו'.

הפתרונות השונים שניתנו מאז ועד היום אפשר לחלקם לשני סוגים: לאלה המזהים את ה"את" שבפרקים אלה עם אישיות אינדיבידואלית (הנביא? כורש?...) ואלה המזהים את ה"את" עם כלל (ישראל? השארית?). ויש גם המתנגדים לכל אחת מהכרעות אלה והחושבים שהמרומז הוא גם לפרט מסויים, גם לכלל ישראל (בובר).

הקושי בפסוק ט"ז נגרם גם ע"י הביטוי התמוה "לנטוע שמים וליסוד ארץ". וכי למי מלבד ה' ניתן לעשות כזאת? להבנת הביטוי הזה נביא כאן מתוך דברי הרמב"ם, מורה נבוכים ב' כ"ט:

דע כי מי שלא יבין לשון אדם כשישמעהו מדבר, ידע בלא ספק שהוא מדבר אלא שלא ידע כונתו; ויותר גדול מזה, שהוא ישמע מדבריו מלות, הם כפי לשון המדבר מורות על ענין אחד, ויזדמן במקרה שתהיה המלה ההיא בלשון השומע מורה על היפך הענין ההוא אשר רצהו המדבר; ויחשוב השומע שהוראתה אצל המדבר כהוראתה אצלו (=אצל השומע). כאלו שמע ערבי איש עברי יאמר "אבה", יחשוב הערבי שהוא מספר על איש שהוא מאס ענין אחד ומאנו. והעברי אמנם ירצה (=והעברי התכוון לומר במלת "אבה") שהענין ישר בעיניו ורצהו.
וכן יקרה להמון בדברי הנביאים שוה בשוה: קצת דבריהם לא יבין כלל, אבל כמו שאמר (ישעיה כ"ט י"א) "ותהי לכם חזות הכל כדברי הספר החתום", וקצתו (=קצת מן דבריהם) יבין ממנו הפוכו או סותרו כמו שאמר (ירמיה ל"ג ל"ו) "והפכתם את דברי א-לוקים חיים".
ודע, כי לכל נביא דבר אחד מיוחד בו, כאלו לשון האיש ההוא, כן תביאהו לדבר הנבואה המיוחדת בו, למי שיבינהו.
ואחר זאת ההקדמה תדע, כי ישעיהו עליו השלום נמשך בדבריו הרבה מאד ובדברי זולתו מעט (בענין שעליו ידובר עוד, והוא ההשאלות, הדבור המטפורי, הרבה ישעיהו ללכת בו, והנביאים האחרים אף הם הלכו בה אך במידה פחותה ממנו), כי כשהגיד (=ישעיה) על נתיצת עם או אבדן אומה גדולה, יספרהו בלשון, שהכוכבים נפלו והשמים אבדו ורגזו והשמש קדרה והארץ חרבה ורעשה, והרבה כיוצא באלו ההשאלות; וזה כמו שיאמר אצל הערבי (=וכן נהוג בלשון ערבית) למי שימצאהו פגע גדול "נהפכו שמיו על ארצו". וכן כשיספר בהתחדש הצלחת האומה, יכנהו בתוספת אור השמש והירח, והתחדש שמים והתחדש ארץ, וכיוצא בזה...
ואחר אשר ספרתי לשונם בכלל, אראך אמתתו ומופתו: אמר ישעי' כאשר שלחו ה' להנבא בהנתץ מלכות בבל ואבדת סנחריב ונבוכדנצר הקם אחריו בהפסק מלכותו והתחיל לספר במפלתם והיותם מנוצחים ומה שישיגם מן הרעות לכל מנוצח בורח מתגבורת החרב, אמר (י"ג י'): "כי כוכבי השמים וכסיליהם לא יהלו אורם, חשך השמש בצאתו וירח לא יגיה אורו" ואמר בזה הספור גם כן (י"ג י"ג): "על כן שמים ארגיז ותרעש הארץ ממקומה בעברת ה' צבאות ביום חרון אפו".
ואני חושב ששום אדם הגיע ממנו הסתכלות והעורון ונמשך אחר פשוטי ההשאלות והמאמרים הספוריים (אלחריזי: איש בתכלית הסכלות...) ונמשך אחרי פשוטי הסמיכות ודברי המליצות...
שיחשוב שכוכבי השמים ואור השמש והירח נשתנו כשנתצה מלכות בבל ושהארץ יצאה ממרכזה כמו שזכר. אבל זה כולו ספור ענין המנוצח שהוא בלי ספק יראה כל אור – שחרות (=שחור, חשוך) וימצא כל מתוק מר...

(ומביא פסוקים רבים מישעיה המדברים בחורבן עולם ומפרשם בדרך מטפורית, עיין שם. כגון: כ"ד י"ז; כ"ד כ"ג; ל' י"ט, כ"ו; ל"ד ג'-ה').

...ועוד: כאשר התחיל ישע' לבשר את ישראל באבדת סנחריב... כמו שנתפרסם והעזרם בעזרת ה' – לא דבר אחר – אמר להם ממשל: ראו איך נמקו השמים ההם ובלתה הארץ ההיא וימות מי שעליה ואתם נעזרים (=נושעים!)... (ישעיה נ"א ו') "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה ויושביה כמו כן ימותון וישועתי לעולם תהיה". ואמר בשוב מלכות ישראל וקיומו והתמדתו, שהשם יחדש שמים וארץ, כי כבר נמשך זה בדבריו (=נהג כן בסגנונו) להמשיל מלכות המלך כאלו הוא עולם מיוחד לו... וכאשר התחיל בנחמות אמר (נ"א): "אנכי אנכי הוא מנחמכם" ומה שדבר בזה אמר: .."לנטע שמים וליסוד ארץ ולומר לציון עמי אתה".
ואמר בהשאר המלכות לישראל וסורו מן הגדולים המפורסמים "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה"... (ומביא עוד פסוקים מישעי' ומשאר נביאים).
והענין אשר נלך סביבו (אפודי: = אשר בעבורו בארנו כל אלה המשלים) הוא שהפסד זה העולם והשתנותו ממה שהוא עליו או השתנות דבר מטבעו... הוא דבר שלא באו אלינו בזה דבר נביא...

לשאלה ד2 יש לזכור את הכלל שכבר קבעוהו פרשנים קדמונים, ואביא אותו כאן בלשונם של שני אחרונים:

העמק דבר, (ר' נפתלי צבי יהודה ברלין המכונה הנצי"ב מוולוז'ין) בהקדמתו:

...והנה זה ידוע דאות הבאה בסוף התיבה משמשת הרבה פעמים לתחילת תיבה שלאחריה.

 (וכן במדבר ל"ב מ"ב

ד"ה ויקרא לה נבח: ונוכל עוד לומר דהנו"ן של "נבח" קאי על סוף התיבה של "לה", והוי כאלו כתיב "ויקרא להן נבח").

תורה תמימה, (ר' ברוך אפשטיין):

...מדרך הלשון בכמה מקומות שאות אחת אשר בסוף התיבה תשמש גם לראש התיבה שאחריה, כשדרשה לאותה האות, ולכן אותה האות חסרה בתחילת התיבה השניה, או בסוף התיבה הראשונה, כמו בראשית ל' ט"ז: "בלילה הוא", במקום "בלילה ההוא"; שמות י"ט י"ב: "השמרו לכם עלות בהר" במקום "מעלות בהר"...

על ידי כך יתבארו דברי ראב"ע.