תכלית ההליכה במדבר

בפרשיות ואתחנן עקב אשר כל רעיונות היסוד, כל עיקרי היהדות כלולים בם, נראה לפעמים כאילו הולכים ונשנים אותם הרעיונות שוב ושוב. ואמנם אם ישאל המורה את תלמידיו לרעיונות הפרשה ויסתפק בתשובות הסתמיות והכלליות והשבלוניות: "משה דורש מישראל שישמרו את התורה, משה דורש מאת ישראל שיזכרו את ה', שלא ישכחו את חסדיו, שלא יפנו אחר האלילים" - הרי יתחזק עוד יותר הרושם הראשון - המוטעה - כאילו יש כאן ריבוי דברים ומיעוט רעיונות, כאילו מלאות שתי פרשיות אלו חזרות משעממות על אותו רעיון מתוך גיבוב מילים מיותר. והרי כל לימודנו צריך להיות מכוון לכך להראות ולהוכיח "שלא על חינם נאמרו הדברים" (כביטויו של הרמב"ן בכמה מקומות) ושאין שני פסוקים – ויהיו אפילו נראים דומים ביותר, אומרים אותו דבר ממש, ויש חידוש בכל מה שנדמה לנו חזרה. כמו שדרשו רבותינו על דברים ל"ב, טז:

כי לא דבר ריק הוא מכם – אמר ר' מנא: "כי לא דבר ריק הוא" - ואם ריק הוא - מכם הוא, ולמה? מפני שאין אתם יגעים בתורה.

(ירושלמי, פאה פ"א ה"א)

כדי לפקוח עין הלומד לכך, הובאו בגיליון זה שלושה קטעים הנראים כחוזרים על אותו רעיון ממש, על אזהרה מפני שכחת ה' ועזיבת מצוותיו מרוב טובה. אחרי הבלטת המשותף יש לעמוד על השוני כדי להוכיח את הנאמר לעיל, והשוני הוא בשני חלקי הקטע: הן ברישא המתארת את הטוב אשר ימצא או ייווצר להם בארץ, העלול להביא לידי עזיבת ה' והן בסיפא המתארת את סכנת השכחה ועזיבת ה' העלולים לבוא עקב הטוב הרב ההוא. רואים אנו בהשוותנו את שלושת המקומות דלעיל, שהטובה המובטחת לנו היא משלושה סוגים: סוג ראשון הוא הטוב אשר לא עמלו ולא יגעו בו, אשר מצאו אותו מן המוכן עד בואם לארץ. סוג שני הוא הטוב הטבעי הנמצא בארץ, זה אשר בו יתקלו מיד עם בואם לארץ, עם הכרתם את הנוף ועם התערותם הראשונה באדמת הנוף הזה: נחלי מים, עיינות ותהומות, צמחיה על שבעת מיניה: חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, זית שמן ודבש, מחצבים הטמונים בעמקי האדמה: נחושת וברזל.

לא לחינם הודגשה בפסוקים אלה מילת "ארץ" ע"י חזרה של שבע פעמים, כי הארץ - האדמה, היא העתידה להטביע חותמה על העם הבא לרשתה, היא העלולה לשכר בשפע צמחייתה, להסית את עובדיה לראות בפוריות - לא את רצון הבורא וחסדיו אלא את האלים עצמם והתעלסותם, את הבעל, את העשתורת.

לכן באה כאן אחר תיאור השפע, הפוריות, האושר וההנאה ממנו, אחרי המילים "ואכלת ושבעת" הדרישה של "וברכת את ה' אלוקיך" (- אותו פסוק שעליו בנתה ההלכה שבתורה שבעל-פה את דרישתה לברכת המזון) אותה ברכה שהיא ורק היא מקנה לאדם את הרשות ליהנות מטוב הארץ ומפריה. וכמאמר חז"ל בברכות ל"ה ע"א:

ת"ר אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה
וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל.[*]

וכנגד ההשתכרות משפע הטבע, כנגד ההתמסרות וההתמכרות לאלילי הפוריות, באה כאן לא רק הדרישה לזכירת ה' אלוקיך - שהוא אדונך ואדוני הארץ - אלא גם הדרישה לשמירה קפדנית של "מצוותיו משפטיו וחקותיו". השמיים חוק וגבול לחיי יצרים, הקובעים מידה וסייג אורח חיים מתוך ריסון.

ונסתכל עתה בקטע השלישי שהבאנו לעיל (יב - יח).

החשש לשכחת ה' ותורתו הוא כאן ממין אחר. לא השתכרות מטוב טבעי המצוי בארץ, אלא מטוב מטופח ומגודל, פרי עמל האדם, יצירתו, הצלחת מאמציו הרוחניים והגופניים, שהושקעו בעבודה זו, הוא העלול להעבירו על דעתו.

הפיתוי המתואר בפסוקים יב-יג-יד אינו זה המושך את ישראל ברשתו מיד עם בואם לארץ עם ראשית התוודעותם אל נופה, כי אם הפיתוי שלאחר זמן, לאחר היאחזות והתנחלות, והשתרשות ועבודה ויצירה, הוא הפיתוי של "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". אותו פיתוי המעמיד במקום עבודת בוראה עולם ומלואו לא את הטבע, ואת עבודת אלוקי הטבע - אלא את האדם, ואת גאוותו.

כנגד הביטחון בכוח העצמי מעמידה התורה כאן את זכר ההליכה "במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין בו מים". אותה הליכה במדבר שאין בו כל קיום עצמי לאדם, ואין יכולת בכוחותיו הוא להישמר מנחש שרף ועקרב, אם לא שה' המוציא אותו מבית עבדים גם יוליך אותו בדרך, גם יוציא לו מים מסלע, גם יאכיל אותו מן השמים. (וכבר ראינו בפרשת חוקת כי אם יעזוב האדם לשלטונו של דרך הטבע - מיד יבואו הנחשים והשרפים וינשכוהו - ואין עמידה לו בפניהם אלא אם יעצרם האל "המוליכו" במדבר). ומן ההליכה הזו במדבר יש ללמד גם על הישיבה בארץ. כשם שהייתה ההליכה במדבר אפשרית - רק ע"י ניסים גלויים כן אין ישיבה גם בארץ נושבת אפשרית אלא ע"י ניסים נסתרים, ואם כי במקום מים מחלמיש צור יהיו כאן מימי תהום ומעיינות גשמים ולחם מן הארץ - הנה גם אלה אינם אלא כמים מן הסלע - מתנות שמיים הבאים מידו הרחבה והפתוחה.

------------------------------------------------------------------------------------

[*] עיין לזה גם גיליון עקב תש"ה.