הפטרה לשבת חזון

בהפטרה לשבת חזון עסקו גם גיליונות דברים תש"ך, תשכ"א.

הפעם לא פנינו אל ההפטרה בכללותה, אל רעיונותיה העיקריים, אלא עסקנו רק בארבעה פסוקים בודדים. פסוקים אלה הידועים ללומד כל כך ושגורים בפי כל תלמיד של ביה"ס היסודי, רצוי לראותם באספקלריה של פרשנים שונים, כדי שאפשר יהיה לראותם ראיה חדשה.

פסוק י"ד על שבעת חלקיו הבלתי מקושרים (שאלה א1) אומר עליו שד"ל בפירושו לישעיהו:

העדר החבור מגדיל רשם הדבור, כי כל רעיון ורעיון מתראה לבדו ומכה על נפש השומע, אבל שני ציורים הקשורים זה לזה בסימני החבור רשומם יותר חלש, כי לא תוכל הנפש להבחין כחו של כל אחד ואחד מהם.

ואמנם מצינו תופעה סגנונית זו בפרקנו שוב. עיין פסוקים ט"ז-י"ז.

להגדרתו של מלבי"ם את "עם" ואת "גוי" נביא כאן את דברי מ' בובר [1] ("המלה המנחה ואב-הצורה של הנאום") לשמות פרק ל"ב:

שלא כמו "גוי" (שמות ל"ב י'; ל"ג י"ג) המציין את האחדות הגופנית (הרי גם "גוויה" היא משרש של גוי"), "עם" משמעו הכלל הניכר בחיי צוותא שלו, בחיי יחד (השווה "עם" העי"ן בחיריק)... (ולהלן הוא ממשיך) ועתה הוא (ה') מציע למשה להנתק מעל העם הזה שהגיעה שעתו לכליה, שלא יהיה עוד בגדר "עמו"; כי אז, אומר אלוקים, יבדיל אותו, כשם שבשעתו הבדיל את אברהם שזרעו נכשל עתה. "ואעשה אותך לגוי גדול" (כאן המלה "גוי", כמו כמעט בכל ספר בראשית כולו, במקום שמדובר באחדות המוצא)...

למבנה הפסוק כולו (א2) אומר המלבי"ם:

ראה נא, כי כמו שהעלה המליץ איכות חטאיכם ממדרגה למדרגה מצד החטא עצמו (חוטא, עון, מרעים, משחיתים), כן הפליא עצה להעלות גם מדרגות החוטאים בדרך זה: גוי, עם, זרע, בנים, וכל המאוחר בסדר הזה חשוב מן המוקדם אליו, כי זה מבואר, שכמו שיגדל איכות החטא מצד עצמו, כן יגדל מצד עושהו.

למבנה הפסוק כולו נביא בזה קטע מתוך דברי מאיר וייס בספרו "מקרא כדמותו"[2]:

בחלק א: משפט קריאה. נושא ולוואי בצדו. העם מופיע ארבע פעמים לא בפעולותיו, אלא בחווייתו: חוויה חוטאת, כבדת עוון, מראה, משחיתה. אין כאן משפטים של נושא, נשוא, מושא. אין כאן התייחסות למי שמחוץ לעם. העם מופיע כאן ביחס לעצמו. כזה הוא.
בחלק ב: שני משפטים. נושא נשוא, מושא ישיר – נושא נשוא, מושא ישיר. שני הנשואים פעלים יוצאים. העם בהתייחסו אל ה'.
בחלק ג: פעל עומד, וכמובן אי אפשר שיהיה עמו מושא. לכאורה ידובר בו שוב רק על ישראל כשהוא לעצמו, בלי שום התייחסות אל מישהו. ולא היא. כי בבחרו בפעל המתאר תנועת התרחקות ובהוסיפו מלת "אחור", הרי יש כבר בזה גם הרמז להתייחסות, אלא שלא פורש בשמו של זה שממנו נזורו. לו אמר הכתוב "נזורו ממנו" – הן עדיין הוא נזכר, הוא נמצא, הוא באופק, והמלה "ממנו" תראה על הקשר. אך באמרו "נזורו אחור" – קיים הוא שממנו נזורו רק בפריפריה של התודעה.
הווה אומר: בחלקו הראשון של פסוקנו תוארו ישראל בעצם היותם, בלא שום התייחסות. בשני מופיעים הם בכל כוח התייחסותם אליו, בשני פעלים יוצאים בכיוון הולך ועולה מבחינת כוח פעילותם השוללת: "עזבו" – "נאצו" (מלבי"ם). והמושא אינו בכינוי רומז אלא במלוא הופעתו של שם עצם: "את ה'" – "את קדוש ישראל". והנה החלק השלישי של הפסוק הוא מעין חיבור של הראשון והשני: ניתן ישראל כשהוא לעצמו וניתן גם בהתייחסותו אל אלוקיו.
על כך שאין החלק השלישי – "נזרו אחור" – גלוסה או שיבוש, או תופעה מחוסרת טעם, יעיד גם הריתמוס הפנימי של הפסוק. הצער משתפך תחילה בזרם רחב בארבעה משפטים קטועים, בארבע קריאות נפרדות, בלי ו"ו החיבור. בכוח עולה אך בכמות מלים פוחתת בא החלק השני. המשפטים אמנם בנויים כהלכה, משפטים שלמים, משפטי חיווי, אבל לא ארבעה, כי אם רק שניים. דומה שהכאב העמיק יותר, ולכן פחתו המלים. וכאנחה עמוקה ביותר, כשהרגש כובש את המדבר והמלים נכבשות בחובו – רק עוד משפט בודד: "נזרו אחור".

לשאלה ד נביא בזה את דברי מורה נבוכים א' א', שהמלבי"ם מסתמך עליהם בפרשו את המושג דמיון:

אמנם "דמות" (בבראשית א' ט"ו) הוא שם מן "דמה", והוא גם דמיון בענין, כאמרו (תהלים ק"ב) "דמיתי לקאת מדבר" – לא שדמה לכנפיה ונוצתה, אבל דמה אבלו לאבלה.

ועל פי זה פירש המלבי"ם, שהדמיון אינו בכל הצדדים, אלא בצד אחד בלבד.

------------------------------------------------------------------------------------

[1] דרכו של מקרא, מוסד ביאליק, ירושלים 1964, עמודים 301-300.

[2] וייס, מקרא כדמותו (מוסד ביאליק), 1962, פרק ד' "המשפט", עמוד 124.