תפילת אברהם על סדום

הקטע שבו עוסק גיליוננו עסקנו בו כבר בגיליון תש"ו, אלא ששם עמדה במרכז דיוננו הבנת רש"י את הפסוקים והפעם העמדנו את הפסוקים בתפיסתם של פרשנים שונים לנגד עינינו.
השאלות העיקריות בגיליוננו אשר מהם פתח למצוא את התשובה של א הן ג, ד, ו.

בובר, במאמרו [*] Leitewortstil in der Erzählung des Pentateuchs מפרש את ספורנו כך:

הנידון בסיפור הוא בשאלה, האם יש בכוחה של עדת צדיקים "לאפשר" כביכול לקב"ה "לשאת" חטאתם של כל הציבור שהוא ציבור של רשעים אשר בתוכם נמצאת העדה?

 ושאלה זו שהיא תוכן תפילתו של אברהם ומאבקו הממושך נענית מצד הקב"ה בחיוב. וכך גם הבין את דברי אברהם רב נחמן בר יצחק (שאלה ז) וכן בפרקי דר' אליעזר פרק כ"ה:

אמר לו הקב"ה: "אברהם, חייך בזכות חמשים צדיקים אסלח לסדום", שנאמר: "אם אמצא בסדום חמשים צדיקים" ואסלח לכל עוונותם, מכאן אמרו: אם חמשים צדיקים בעולם בצדקתם העולם עומד.

כאן אנו רואים במפורש כיצד מוסברת המילה הרבת-משמעות "למען" במילה "בזכות".

אבל לא כך הבינוהו כל המפרשים. הבנת הסיפור כולו תלויה בהרבה בפירוש המילה "למען" (שאלה ג) האם הפירוש "למען" = בזכות? או "למען" = בשביל, לתועלת, לטובת? וכן תלויה הבנת הסיפור בהבנת המילה המקום ("ולא תשא למקום"), האם הכוונה למקום בלי יושביו, למקום למעט אנשי המקום (כדעת רד"ק שאלה ד) או האם פירוש המקום = יושבי המקום כמו בראשית מ"א כ"ז "וכל הארץ באו מצרימה". וכמו מ"ה ב' "וישמע בית פרעה" – רש"י: כלומר עבדיו ובני ביתו, והיא מטונימיה רגילה של קרית המקום במקום יושבי המקום, וכמו שמצינו בפרק זה עצמו "זעקת סדום ועמורה... וחטאתם" והכוונה לאנשי סדום ועמורה וכמו שמצינו בסמוך לפסוקנו (פסוק כ"ה) "השופט כל הארץ" והכוונה ליושבי הארץ.

גם הדמיון המובא בדברי אברבנאל (שאלה ה) מספר יונה אשר בה ה' חס על "העיר הגדולה" מוכיח שהפרדה זו של הרד"ק בין "המקום" ובין "יושבי המקום" אין לה על מה שתסמוך. (אם כי כמה מפרשים הולכים בדרך זו, ביניהם גם בנו יעקב בפירושו "גנזים").

מה שמכביד עוד על הבנת כוונותיו של אברהם בתפילתו הוא שלכאורה מבקש הוא על שני דברים שונים: וזהו מה ששואלים כמה מפרשים וביניהם גם ר' שלמה דובנא ב"באור" לבראשית:

יש להפליא על הסתירות אשר בתפלתו זאת: מתחילה (כ"ג) התפלל שלא להמית צדיק עם רשע, בפסוק שאחרי זה (כ"ד) הוסיף להתפלל שיצילו הצדיקים גם את הרשעים ועדיין לא נענה על הראשון, ובפסוק השלישי חזר על הראשון להתפלל רק על הצדיקים?

ופירושו של אברבנאל (שאלה ה) מנסה ליישב את הניגוד שבין שתי בקשותיו.

לדברי רד"ק בפסקה האחרונה:

            דבריו מיוסדים על דברי ראב"ע אשר אותם הוא הרחיב ופירשם-

ראב"ע, פסוק כ"ו:

ד"ה וטעם בתוך העיר: שהם יראים את השם בפרהסיא, וכן (ירמיה ה'): "שוטטו בחוצות ירושלים".

ובאותו כיוון מפרש את פסוקנו הרדב"ז, בספרו "נימוקי רידב"ז על התורה" תרס"ד:

אולי יש חמשים צדיקים: יש לדייק: למה נקט "בתוך העיר"? אך מובן ע"פ מה שאמר ירמיהו "שוטטו בחוצות ירושלים וראו אם יש איש עושה משפט..." וקשה, והלא כמה צדיקים היו אז!! אכן הצדיקים היו יושבים אחורי תנור וכיריים ולא היו מתערבים בהנהגת העיר והמנהיגים היו כופרים מחוסרי אמונה והצדיקים נחבאים בחוריהם, על זה צווח ירמיהו: "שוטטו בחוצות ירושלים" – בחוצות דוקא, מי שהוא עושה משפט בחוצות ובשוקים – אם הוא מבקש אמונה!
ובעונותינו הרבים גם אצלנו כעת היראים והחרדים לדבר ה' נחבאים בחוריהם כמו בעירי שאני שוכן בה כעת, המנהיגים בעלי זרוע, פריקת עול מתרבה מיום ליום, והיראים נחבאים בחוריהם ובוכים באהליהם, והנהגת העיר נתונה בידי מי שהשעה משחקת לו והתורה חוגרת שק...
וזה היה טענת אברהם, אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר דוקא, ולא אחורי תנור וכיריים, שאלה לא יכולים להגן על עירם להחזירם למוטב.

לשאלה א ניתן כאן את דברי בעל עקדת יצחק שהבאנו בגיליון קרח תש"ג.

פרק ט"ז פסוק כ"ב

"הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף"

עקדת יצחק, (שער ע"ח):

כאשר המדה לקצוף על הכלל בחטא היחיד כעכן וזולתו, הנה יהיה זה כאשר יהיה האחד ההוא נכלל בכללם ונקשר בקבוצתם, כי אז לא יאמר שחטא האיש האחד לבדו אלא שחטא הכלל.

(פירוש ר' חיים יוסף פאלאק:

כי אלו הורו או הזהירו אותו, היה שומע ולא נפל ברשת החטא, לאחר כי בכל זאת חטא, אין זו כי יד כלם היתה במעלו; ומלבד זה יפעל עוד חטא היחיד על הרבים, כי בהיותם כלם אגודה אחת ממנו ילמדו לעשות או לפחות לחשוב רע כמוהו. כמאמר הכתוב (דברי הימים ב' כ') "בהתחברך לרשע (כתוב: "עם אחזיה") פרץ (=שבר) ה' את מעשיך". ודומה בזה לאיש אשר יכאב או יחלה ראשו או רגלו, שלא נוכל לומר ממנו שחלה רק אברו זה, יען כי באמת יתפשט עי"ז החולי בכל הגוף כולו, אחרי שכל האברים אחוזים וקשורים יחד).

אמנם כאשר החוטא ההוא פרש עצמו מן הציבור וכבר לקח עצמו לצד אחר לחלוק עליהם, כבר יצא מכולם ולא יאמר עליו שהחטא ההוא יהיה כללי, שהוא כאבר הפורש מן החי, שאין לו עוד שום קשר עם גופו.

-----------------------------------------------------------------------------------

[*] מתוך הספר: Buber-Rosenzweig, Die Schrift u. ihre Verdeutschung,  Schoken, Berlin 1936, p. 237