שליחותו של בלעם

שאלה א שבגיליוננו עוסקת בתופעה לא נדירה בסיפורי המקרא. דברים שנאמרו מפי ראובן לשמעון וחזר עליהם שמעון ללוי נמסרים במקרא בשני אופנים: יש שנאמר "ויגד להם את כל דברי פלוני (כגון בבראשית כ"ד ס"ו; בראשית מ"א ח'; בראשית מ"ה כ"ו), ויש שהדברים שנאמרו כבר (או שנעשו ועשייתם מסופרת היתה בפרוטרוט) חוזרים ונשנים בפי המספר (כגון: בראשית כ"ד ל"ד-מ"ט; בראשית מ"א י"ז-כ"ד), ולמדונו פרשנינו (בייחוד בעל העקדה ואברבנאל ובעקבותם המלבי"ם והעמק דבר) לשים לב שכל השינויים, כגדולים כקטנים, בין דיבור ראשון (או מעשה שנעשה) לבין מסירת הדברים, שלעולם אינם שווים בכל לדיבור הראשון. (עמדו על כך כבר חז"ל ובעקבותם רש"י, וכן הרמב"ן, אלא שהמאוחרים פתחו והרחיבו שיטה פרשנית זו).

עמדנו על תופעה זו במקרא בגיליונותינו לא פעם. יעויין בגיליונות:

חיי שרה תש"ך; מקץ תש"ט; ויגש תש"ה; חיי שרה תשי"ט;

ויקרא תשי"ט; ויחי תשי"א; נשא תשכ"ג ועוד.

חציו השני של גיליוננו מוקדש לשאלה המפורסמת, שנסחה אברבנאל:

אם הוא ית' הרשה את בלעם ללכת, איך אחרי שהלך נאמר: "ויחר אף אלוקים כי הולך הוא", והוא לא הלך אלא ברשותו ובמאמרו?

(יושם לב שרוזנצווייג מחריף את השאלה, באמרו שהוא צווה ללכת, שצווהו אלוקים ללכת אתם).

עסקנו בשאלה זו בהבאת דעות שונות בגיליון בלק תש"ו. יעויין בעיקר בדברי בעל עקדת יצחק שהובאו שם. ויש פרשנים שרצו לפתור בעיה זו בדרך דיוק לשוני, הרי ה' הרשה לו ללכת "אתם", ואילו הוא קם בבוקר וחבש חמורו (להביע זריזותו) והלך לא אתם אלא "עם שרי מואב" (וכדברי רש"י: "לבו כלבם שוה". ועיין שם פירושי המלבי"ם והכתב והקבלה), ואילו רוזנצווייג לא שם לבו להבדל זה, כי אם בנה את פירושו על חזרות המילה "ויוסף". ויושם לב לדברי רוזנצווייג:

"אם מנסים אנו על אף הכל (כלומר על אף שכבר השמיענו ה' ברורות את רצונו בדיבור ראשון) לראות מה 'יוסיף' ה' לדבר עמנו, מובטח לנו שזאת הפעם ישמיענו ה' לא את דברו אלא את כל יצר מחשבות לבנו הרע".

ונסיים בהבאת דברי בעל "הרכסים לבקעה" לבעייתנו.

שפירא, הרכסים לבקעה, י"ב ל"א:

תלך עמהם: אחת דבר אלוקים בל ילך, והוא לא אמר נואש, אולי יקלל, ונסהו שנית, ונאמר לו: הדבר אשר אדבר אליך תהיה מוכרח לדבר ומה בצע בלכתך? ועודנו לא ישוב. (מליצה זו לקוחה מירמיהו מ' ה', ופירושה כאן: למרות כל דברי ה' לא חזר בו מכוונתו הרעה). ונסהו שלישית: כי כל אלה יפעל אל עם גבר והפחיד את האתון להטותה מן הדרך – לא עשתה זאת תמול שלשום – אולי יפקח את עיניו ויראה כי חתחתים בדרכו ולא תצלח; ואחרי הטוח עיניו מראות נגלה אליו ברחמיו ולמדו דעת כי חרד דרכו לנגדו ולא יתננו לדבר כי אם אשר ישים בפיו. או אז (=אולי על ידי כך) יקיץ משנתו והתודה אשר חטא. והוא ברעתו ענהו כמתנגב (פסוק ל"ח) "אם רע בעיניך אשובה לי" – עתה הניחו ברוע לבבו והלך לו.