אחר המבול

במבנה סיפור המבול כפי שהצליח לגלותו קאסוטו (*) עסקנו בגיליון נח תשי"ד, הוא מעמידנו על כך שכל הסיפור בנוי משתי מערכות:

1)       פרק ו' פסוק ט' – פרק ז' פסוק כ"ד

2)       פרק ח' פסוק א' – פרק ט' פסוק י"ז

שכל אחת מהן מתחלקת לשש פסקאות:

1) (ו' ט'-י"ב; י"ג-כ"ב; ז' א'-ה'; ו'-ט'; י'-ט"ז; י"ז-כ"ד)

2) (ח' א'-י"ד; ט"ו-י"ז; י"ח-כ"ב; ט' א'-ז'; ח'-י"א; י"ב-י"ז)

וכן דבריו:

המערכה הראשונה מתארת דרגה אחר דרגה את פעולת מידת הדין, המביאות שואה על הארץ שנתמלאה חמס, ומעבירה לפנינו תמונות ההולכות ונעשות אפילות יותר ויותר, עד שבתוך חשכת המוות של הפסקה השישית (פרק ז' פסוק י'-כ"ד) לא נשארה אלא נקודת אור פעוטה וחלשה, היא התיבה הצפה על פני המים הנוראים שכיסו את הכל והשומרת בין כתליה את תקוות החיים לעתיד. המערכה השנייה מראה לנו, בזה אחר זה, את השלבים השונים של מידת הרחמים, המחדשת את החיים על הארץ; אותו האור שהלך והצטמצם עד שנעשה רק נקודה קטנטונת בתוך העולם האפל, מתרחב יותר ויותר ומזהיר יותר ויותר, עד שמאיר שוב פעם את כל התמונה שלפנינו, ומראה לנו עולם שקט ושלו, מוכתר בקשת הפורשת צבעיה בענן, אות ועירבון לחיים ולשלום לדורות הבאים.

והנה גיליוננו עוסק בפסוקים אחדים מתוך תחילת המערכה השניה (פרק ח'), ** והשאלה הראשונה עוסקת כולה ביחס שבין התחלה זו (פרק ח' פסוק א') לבין המסופר לפני כן, בעיקר בין פרק ח' פסוק א' לבין פרק ז' פסוק כ"ד. האם זהו יחס של זה לאחר זה או של זה בתוך זה.

            ועיין גיליון כי-תבוא תשי"א שאלה א.

            וכן עיין גיליון בראשית תשי"ב שאלה א.

לשאלה א7 עיין לדברי ראב"ע, בראשית כ"ד י"ד:

ד"ה אותה הוכחת: ... כי "ויאמר בת מי את" פירושו: וכבר אמר לה קודם שיתן לה הכלים.

ועיין גיליון וירא תשכ"א ב 5 (ג).
ועיין דברי הראב"ע, שמות י"ט ט':

ד"ה ויאמר: אחר שאמר "וישב משה", מה טעם לומר "ויגד משה את דברי העם אל ה'"? דע כי יש פסוקים רבים בתורה שהיו ראויים להיותם מוקדמים, והנה פירושו: וכבר היה כך וכך. כמו (בראשית ב' ז') "וייצר ה' אלוקים" – וכבר יצר. (בראשית ב' ט') "ויצמח ה' אלוקים" – וכבר הצמיח. ... (בראשית כ"ד ס"ה) "ותאמר אל העבד" – וכבר אמרה אל העבד ואז (פסוק ס"ד!) "ותפל מעל הגמל" ואין צורך להאריך.

ובאמת דרך זו ההופכת צורת פעל עתיד עם ו' המהפך לעבר – שהיא צורת העבר הרגילה בסיפור המקרא ההולך ונמשך – לעבר הרחוק, לקפיצה אחורה, אינו מתקבל כלל, כי לזה מצאנו במקרא את הצורה "ופלוני עשה" במקום ויעש פלוני.

ועיין ברש"י, בראשית

פרק ד' פסוק א':

ד"ה והאדם ידע: כבר קודם הענין של מעלה קודם שחטא ונטרד מגן עדן וכן ההריון והלידה שאם כתוב וידע אדם נשמע שלאחר שנטרד היו לו בנים.

פרק כ"א פסוק א':

ד"ה והאלוהים פקד: (ב"ק צב) סמך פרשה זו ללמדך שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה שנאמר ויתפלל וגו' וסמיך ליה וה' פקד את שרה שפקדה כבר קודם שריפא את אבימלך.

פרק ל"ט פסוק א':

ד"ה ויוסף הורד מצרימה: חוזר לענין ראשון אלא שהפסיק בו כדי לסמוך ירידתו של יהודה למכירתו של יוסף לומר לך שבשבילו הורידוהו מגדולתו, ועוד כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר לומר לך מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה.            

שאלה ג הובאה רק כדי להרגיל את הלומד בסגנונו המוזר והקשה של אבן-כספי.         

החשובה בשאלות גיליוננו היא שאלה ד. ועיין גם נח תשי"ב שאלה ב 1,2.

ההשקפה על הקורבן כעשייה ספונטאנית או אינסטיטוציונלית משתקפת בשני מדרשים של ד2.
גם הרמב"ן בויקרא א' ט' ד"ה נחוח החל מן "והנה הם (דברי הרמב"ם) דברי הבאי...." ברצותו להגן על הקורבן הספונטאני כעשייה ערכית מבחינת הדת מסתמך על קורבנו של נח.

לשאלה ד1 (א) תינתן בזה הטבלה הבאה, שהובאה גם בגיליון נח תשט"ז:

השווה:

פרק ו' פסוק י"ח

פרק ז' פסוק ז'

ביציאה מן התיבה:

פרק ח' פסוק ט"ז

פרק ח' פסוק י"ח

התוכל להסביר את סיבת השינויים בסדר המילים?

ועיין רש"י!

קשה הוא המדרש המובא ב-ד4. להבנת דבריו יובאו כאן דברי ר' דוד הופמן, בדברו באופן כללי על משמעותם של הקורבנות:

רק נח שראה במו עיניו באבדן עולם מלא של רשעים, שרק הוא ניצל ממנו על פי נס מה', רק הוא הרגיש כי חייו נתונים לו מאת ה' ותלויים בו והוא נתן ביטוי נמרץ להרגשה הזאת על ידי קרבן בעל חי. הדם שנשפך בתורת "נפש" בעל החי על גבי המזבח, היה מסמל את נפש האדם ואת חיי האדם, ובקרבן זה התפרצו רגשותיו של נוח להבעה מוחשית, כי לא בהונו בלבד אלא גם בדמו הוא שייך לה', " אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש".
ואולם מה כוונתה האמיתי של ההבעה החגיגית הזאת? דבר זה מתברר רק על ידי קורבנו של אברהם אבינו. כבר בתשעה ניסיונות עמד אברהם ונמצא לבו נאמן לה', עתה היה עליו לעמוד בניסיון הקשה ביותר. על פי צו ה' היה מוטל עליו להקריב את בנו יחידו, אשר היה קשור אליו בכל נפשו ואשר חייו היו יקרים לו מחיי עצמו ולאחר שגילה את נכונותו השלמה וצייתנותו האיתנה, באה הקריאה לשמור על חיי בנו והנה נגלה פתאום איל ואותו הביא לעולה תחת בנו. בזה קובע בבירור הרעיון שבכוח החיים שאנחנו מקריבים לה' באמצעות קורבן בעל חי, אנו מסמלים את הכניעה הגמורה והמשמעת השלמה לדרישות ה', שהן המטרה הסופית שלו. זאת היא מה שה' דורש מן האדם, זאת היא תוכנה של "יראת ה'", משמעת בלתי מוגבלת לה'. "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך ממני".

ובדומה לדבריו מפרש את מדרשנו בעל "התירוש" (פירוש על מדרש רבה) לשר בן חיל העדולמי:

... לסימן הכרת תודה והכנעה לחפץ קונו, חידש נח פעולת עניין המצייר שובע רצונו בברכת ה', שהשפיע לו טובו די והותר, עד שהנהו מקריב את מותרותיו, לרצון קונו. על פי מה שיצייר בעשותו את הזבח בקניינו, שהוא נכסף לעשות נחת רוח עוצרו, עד שאילו ידע כי רצון קונו לקחת את נפשו על קדושת שמו, הנהו מוכן לעשות את שעושה בקניינו גם בהקרבת חייו קורבן כליל ה'. והנה את זה העניין בפועל ממש הראה בתחילה אברהם, ואחריו תלמידיו חנניה מישאל ועזריה שהשליכו עצמם לכבשן האש למען קדושת השם.
והנה אפוא ה' ית' הצופה ומביט עד סוף כל הדורות, כבר הריח בקרבן נוח – הממריץ בליבו את הקרבת עצמו ע"י ציור – את הניחוח שהתאמת ע"י חסידי עליון בדורות הבאים בפועל ממש. והדרש הזה נחמד ומאוד מעלה.

-------------------------------------------------------------------------------

(*) מנוח עד אברהם עמודים 16-17.

(**) בפסוקים בודדים מתוך פרק ח' עסקו גם בגיליונות קודמים: גיליון נח תש"ו עסק כמעט כולו בפסוק כ"א. לשאלה א' וכן לשליחות העורב והיונה עיין נח תשי"ב.