מעשר שני

מעשר שני

לפני גשת המורה ללמד את הגיליון יקדים הקדמה קצרה למהותו של "מעשר שני". הוא מוזכר לראשונה בויקרא כ"ז פסוק ל':   

"וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא קֹדֶשׁ לַה'"

רש"י, שם:

ד"ה וכל מעשר הארץ: במעשר שני הכתוב מדבר.
מזרע הארץ: דגן.
מפרי העץ: תירוש ויצהר.
לה' הוא: קנאו ה' ומשלחנו צוה לך לעלות ולאכול בירושלים כמו שנאמר (דברים י"ד) "ואכלת לפני ה' מעשר דגנך תירושך..."

וכן תתכוון אליו התורה בדברים י"ב ו':

"וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם... וַאֲכַלְתֶּם שָׁם, לִפְנֵי ה'"

רש"י:

מעשרותיכם: מעשר בהמה ומעשר שני לאכול לפנים מן החומה.

מאחר שבשני המקומות הוזכר מעשר זה כדר מוכר וידוע, לכן מניח ר' דוד הופמן שדווקא מעשר זה נוהג היה עוד בתקופת האבות (שאלה ב).
לשאלה א אפשר להקדים את דברי ראב"ע בתחילת משפטים ביחס לסידור הדינים בפרשה וביחס לסמיכות הפרשיות:

ד"ה כי תקנה: אומר לך כלל לפני שאחל לפרש, כי כל משפט או מצווה, כל אחד עומד בפני עצמו. ואם יכולנו למצוא טעם למה דבק זה המשפט אל זה, או זאת המצווה אל זאת, נדבק בכל יכולנו, ואם לא יכולנו נחשוב כי החיסרון בא מחוסר דעתנו.

במקרה שלנו (שאלה א) יתכן מאוד שהסידור הוא כפי שהבינו בעל העקידה, והנתינות שבהן יחויב האדם כאן מסודרות מן הקל אל הכבד.

מכיוון שמעשר שני הוא "מס" שונה מכל המסים בזה שאין הבעלים נותנים אותם לאחרים (לא לכהן, לא ללוי, לא לעני) אלא אוכלים אותן בעצמם, ובכל זאת "נתינה" היא והם אוכלים מ"שולחן גבוה", היינו מה שנתנו לה' הוחזר להם על מנת שיאכלוהו במקום קדוש. לכן רבו הפירושים בטעם מצווה מפליאה זו. (שאלות ג, ד, ה). (אגב – בולטת בדברי הנצי"ב מוולוז'ין הגישה ה"ישיבתית").

לשאלה ו אפשר עוד להשוות את פירושו של בעל העמק דבר:

ד"ה וכי ירבה ממך הדרך. ומפרש המקרא שלושה אופנים שהדרך היא למשא על הבעלים:
א)      כי לא תוכל שאתו: היינו שנטמא ולא יהיה נאכל בירושלים;
ב)      כי ירחק ממך המקום: כמשמעו דרך רחוקה;
ג)        כי יברכך ה' שיהא הרבה תבואה ואי אפשר להוליך כל כך הרבה.

לפי זה אין פירוש ה"כי" הרביעי כפי שפירשו רש"י.