המשכן

גיליוננו זה עוסק בעיקר בשאלה אחת כללית ואיננו צמוד הפעם לפסוק בפרשתנו או לקטע. השאלה לכאורה עוסקת רק בזמנה של נתינת מצווה זו של התרמת העם ועשיית המשכן, אלא שההכרעה בקביעת הזמן מסקנות לה גם בהבנת טעם המשכן, תכליתו. ונחלקו חכמינו ופרשנינו החל ממדרשי חז"ל ועד לאחרוני פרשנים בימינו לשני מחנות: יש מהם הרואים את מצוות המשכן כנתונה למשה רק אחרי שחטאו ישראל בעגל, אחר שהוכיחו ישראל את אזלת ידם בעבודת ה' בלי סמלים ממשיים, כלומר: הרואים את המשכן כפשרה שניתנה לדרישה האנושית להשביע חושיהם. וזוהי ה"ארוכה למכתם". ויש הרואים את המשכן לא כדבר של בדיעבד אלא כמצוות ה' מלכתחילה, כמתן זכות לעבוד את ה' מתוך קרבה והרגשת שכינתו בקרבם. וכן תפישת שד"ל בפירושו לירמיהו ז' כ"ב:

ודון יצחק (=אברבנאל) אמר, כי לא צוה על הקרבנות אלא אחר שעשו העגל וזה שקר, כי אמנם מיד אחר מתן תורה במ' יום ראשונים שהיה משה בהר נאמרו לו פרשת תרומה ותצוה הכוללות מעשה המשכן והמזבח ומצות התמידין. ומעשה העגל לא היה סבה לשיצטוו על אלה, אבל בהיפך גרם עכוב ואיחור לעשיית המשכן, כי בהיותם נזופים למקום לא היה ה' רוצה לשכן שכינתו בקרבם, ולא צוה אותם על מעשה המשכן עד שנתפייס להם.

המדרש הראשון המובא בגיליוננו סתום הוא בגלל לשונו המטפורית. לי פרשני המדרש כוונת השנה והלב הער היא: כנסת ישראל בבושתה מחטא העגל. בהרגישה התרחקות ממקור חייה – הוא ה' – קרובה ליאוש – זו "השנה", הפסקת החיים; אך הקב"ה שהוא לבו של ישראל, ואף בלי ההוכחה מתהלים ע"ג יובן לנו ציור זה – דופק וקורא ונותן עצה כיצד תתקרב כנסת ישראל אליו שוב. הוא כביכול מבקש כניסה לדור שוב בקרב ישראל. וזהו

פרק כ"ה פסוק ח':

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"

וכבר העירו קדמונים על פסוק זה, שהכניסה שהוא מבקש לתוך פנימיות לבם הוא מבקשה, ומצאו רמז לכך באי ההתאמה הדקדוקית שבפסוק הנ"ל:

לא אמר "ושכנתי בתוכו", אלא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" להורות שאין השכינה שורה במקום מחמת המקדש כי אם מחמת ישראל, "כי היכל ה' המה".

לדברי רש"י ל"ג י"א שהובאו בשאלה ג יש להעיר, שהתקשו בהם המפרשים מאד, הן בפירוש נאמר שנאמרו לו מצוות אלה על ההר (כ"ה מ', כ"ו ל', כ"ז ח') למה פירש "וירד והתחיל לצוותו"? וכתב שד"ל בפירושו לירמיהו ז' כ"ב:

ועיין רש"י ל"ג י"א ויש שם טעות סופר, כי כתוב שם "ומסר לו לוחות אחרונות וירד והתחיל לצוותו על מלאכת המשכן", ומלת "לצוותו" משובשת בלי ספק, וצריך להיות "לצוות" או "לצוותם". אח"כ חפשתי ומצאתי ביד ידידי המשכיל והנבון הר"י אלמנצי רש"י דפוס ישן נושן בלי מקום וזמן ושם כתוב: "והתחיל לצוותן" בנו"ן. והרמב"ן בהביאו לשון רש"י כותב: התחיל לצוות בלא וי"ו ובלא נו"ן.

דברי הרמב"ן שהובאו בשאלה ג תואמים את שיטתו גם בראיית סדר הפרשיות בתורה גם בתפיסתו את הקרבנות בפרט ואת עבודת ה' במעשה המקדש בכלל. וחשובים לענייננו דברי הפולמוס שלו נגד תפיסת הרמב"ם בתכלית מצוות הקרבנות:

רמב"ן ויקרא א' ט' ד"ה נחוח אחרי הביאו דברי הרמב"ם: ...אלה דבריו ובהם האריך:

והנה הם (=דברי הרמב"ם האלה) דברי הבאי, "ירפאו שבר גדול" וקושיה רבה "על נקלה" (המליצה לקוחה מירמיה) יעשו שולחן ה' מגואל, שאיננו רק (שאין מטרתו אלא) להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אומר, כי הם "לחם אשה לריח ניחוח". (כלומר: ביטוי זה מוכיח שיש להם ערך עצמי חיובי ולא רק ערך פולמוסי, כדי לרפא דעות משובשות). וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב, כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה, ומזל שור... ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כוחם ויסודם, אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד – זה כבוד להם ומעלה, והם עצמם נוהגים כן... ויותר תתרפא המחלה באכלנו מהם לשובע (=אם לא נקריב ולא נזרוק הדם אלא נאכל בהמות אלה המקודשות להם אכילת חולין גמורה, להוכיח שאין בהם שום קדושה ושם צד אלהות), שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם. והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלושת בניו – אין בעולם כשדי או מצרי – הקריב קרבן וייטב בעיני ה' ואמר בו (בראשית ח' כ"א) "וירח ה' את ריח הניחוח" וממנו אמר אל לבו (שם) "לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם". (שם ד, ד) "והבל הביא גם הוא מבכרות צאנו ומחלבהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו", ולא היה עדיין בעולם שמץ עבודה זרה כלל. ולשון הקרבנות "את קרבני לחמי לאשה ריח ניחוח", וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון, רק (=כי אם) שוללת העבודה הזרה מדעת השוטים.
ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה ה', כי כאשר יחטא ויביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה ויתודה בפיו כנגד הדבור וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה והקרבים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה, כי חטא לאלוהיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה. וכפר הקרבן בזה שיהא דמו תחת דמו... וקרבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים, מושכים הלב בדברי אגדה.

עד כאן דברי הרמב"ן.